קשה להם עם הרבה גירויים.
זה היה המשפט שהתחיל את ישיבת הצוות של אתמול, כאשר אחריו התלוו תיאורים; ללכת במסדרון עבורם בכל הרעש, תמיד ליד אנשים, עם אותם אנשים, ואין להם זמן לבד לברוח ולהרגע מכל הבלאגן. בגלל זה רצוי לפשט להם את התגובות שלנו, לא לבלבל אותם, כן, לא. שחור, לבן.
באשר אליי, בגלל ההסתכלות שלי על דברים כשחור, ולבן, בראש שלי גם המון רעש. האפור מספק לי אוויר לנשימה, כל מה שאינו קיצוני בריא לי. מצד שני, אם הייתי מפשטת מחשבות מסוימות לכדי כוונה אחת, כנראה שהיה לי פחות רועש, יותר נעים.
יש גירויים אחרים שנעימים לי, כמו ליטוף מאחורי האוזן, כמו הלשון שלה בפה שלי, הגוף שלה שקרוב לשלי. פתאום, בין כל הגירויים, משהו נרגע, משהו מתמסר, ואני מקבלת ביטחון.
גם עם עצמי יש לי ביטחון, בא לי להתלבש הכי סקסי, להזיז את הגוף, להתנסות באיפור, לעשות, להיות בשליטה. גם בא לי לשחרר שליטה, אבל זה כבר סיפור אחר, לפעם אחרת.