זה מעניין איך מבוגרים מסתדרים איתי. אני בחורה דומיננטית, עקשנית לעיתים, המון פעמים אנשים ממש כמוני איתי בסיטואציות דומות, עבודה, מפגשים חברתיים, הם אפילו אוהבים אותי מאוד! בעיקר מעניין אותי איך הם רואים את הילדה הקטנה שבי, כמעט מיד, הם מבחינים בה ושולחים חיבוק דמוי מילים יפות: מתוקה, בובה, חמודה את.. ממש אבל. ואני, אישה דומיננטית, מחייכת כמו ילדה באמת. אומרת להם תודה, שראו אותי. אני שם, בפנים, לא נעלמתי. תודה שנתתם לי מקום.
זה מעניין איך מבוגרים לא תמיד מסתדרים עם מבוגרים אחרים. במיוחד אם שניהם דומיננטים, משחקי אגו, צרות. דווקא כי יש בי גם צד ילדי, אני יודעת לשחרר שליטה, להכיל צרכים של אדם אחר, להקשיב עם חיוך ועם רצון ללמוד, ולקבל. אני יודעת לשחרר שליטה לצד מבוגר שרוצה לקחת את המושכות, כאשר זה מתאים לי. זה נעים לי לשחרר שליטה, נעים לי להיות קטנה, נעים לי לקבל חיבוקים, וצמר גפן מתוק חינם. אבל עולה השאלה: מתי יראו אותי כמבוגר, האם איי פעם אהיה מבוגר באמת? מתי הילדה בתוכי תפרוס כנפיים, מתי הטראומה שלי תעזוב אותי ותתן לאישה שבי מרחב לגדול? האם אני רוצה בזה, או שטוב לי להשאר קטנה?
ככל שזמן עובר אני נותנת יותר מקום לילדה שבי, גם יותר מקום לאישה שבי. לילדה אני עושה קוקיות, קונה גלידה, מקבלת חיבוקים, ובקבוק עם ציורים של אריות. את האישה אני מלמדת להיות עצמאית, חזקה, לביאה. נראה כי הקיצון בי הולך וגדל, אך מדהים לדעת גם כמה מקום יש בי. אולי זה לא רע, ואני בכלל מתרחבת וגדלה. אולי אם אהיה הכי אישה, הכי ילדה, אהיה הכי אני.