האש דלקה. זמן מה שהלהבות עלו וירדו בקצה החדר. אהבה היא כמעט כמו אש, אם הייתי מציירת אהבה- הייתה היא אש, אם הייתי מציירת אש, הייתה היא אהבה- דבר קסום ונפלא. לפעמים אהבה יכולה להכאיב ולשרוף, לפעמים היא יכולה להתחבא, או לכבות.
מצאתי את עצמי בוכה במיטה. ספק התרגשתי מהסרט שעתה ראיתי, שמדבר על זה ממש, ספק הרגשתי את הלב שלי נשרף. כנראה כואב לי כי הוא לא כלה עדיין. האור הקטן מהנר, בעודי לבד, גורם לי להרגיש בודדה. שוב, אני כמהה אליה, בעיקר שתחבק אותי שוב, ממש שם, ליד הארון. ואליה, שתסתכל לי בעיניים ותזיין אותי חזק. ואליו, שיחבק אותי ויסובב אותי בפתח הדלת. אליי, שתפסיק לחפש אחרים, ותמצא באש את עצמה. מאירה, גדולה, אני המון פעמים מרגישה שאני שורפת, את כל מה שטוב ודורך בכניסה לחיי, לחדרי.
כמו האש, האהבה גם היא זמנית. יבוא רגע שאכבה את הלהבה ואשאר לבד במיטה. יהיה זה חושך, שעת ליל, ואצטרך לישון לקראת המחר. כבר עכשיו, אני עוצמת עיניים ושומעת את הרעשים של העץ נשרף. כשאכבה את הנר, תשאר המוזיקה בלבד.