לפני 5 שנים. 28 בספטמבר 2019 בשעה 8:57
קמה למיטה שלי, עליה פרסתי שמיכה צבעונית שמזכירה לי חורף וביחד. אולי זה כי עשיתי עליה פיקניק עם החברה הכי טובה שלי, ועם מישהי שאני אוהבת מאוד. השמש מותירה עליי גיצים דרך החלון, אבל לא היא שמחממת אותי, אני קמה למגע של הפלאפון ששכחתי להטעין ולהזיז מראשי, ונזכרת בשיחה שלנו אמש, שהייתה לי מעניינת, נעימה ומלטפת. נזכרת בשלב שכבר קרסתי, ומבינה שנעים לי כי נרדמתי איתה על הקו. קצת יותר אחורה- נזכרת באתמול בבוקר ומתמלאת בשכבה נוספת של חמימות ורוך. כאילו שכחתי שמגע עם רגש הוא אחר לחלוטין, כאילו שכחתי שמגע אפשרי גם בלי אלכוהול. כאילו שכחתי שזה אפשרי להעניק אהבה גם בלי להרתיע, כשהצד השני פשוט מקבל. אז קמתי היום בבוקר, ובשונה משאר הימים החודש בהם ייחלתי לחורף שיבוא, ביקשתי מהשמש להשאר. אחזתי בחום הנפלא ששוטט בין הסדינים, והמיס אותי אל הכרית באנחה לאט.