הדבר שהכי קשה לי.
עברתי חוויה מאוד מצלקת, וזה עיצב אותי, בעקבות החוויה שעברתי בילדותי אני יודעת לקרוא אנשים טוב יותר ואף אוהבת לנתח גם את עצמי. אני קולטת פתאום כמה דברים באישיות שלי הם תוצאה של נפש שפגעו בה,
וזה מזכיר תמיד,
וכואב תמיד, ומאוד טראומתי.
אי אפשר באמת לשחרר את הזיכרונות האלה. גם את ההרגשה קשה לשחרר. ההשפעה של מה שעברתי על האישיות שלי, גם כשאני שפויה אני אוסף של דברים שהעבר גרם לי להיות. זיכרון תמידי ופוסט טראומה מתמדת. הדבר מתבטא בדרכים שונות:
אני צוחקת מלא, עד למצב כפית, ומחייכת מלא. כל הזמן צוחקים עליי על זה בצבא, אפילו אמרו לי שאני סטלנית. זה הכי בצחוקים כי אני כזו באמת, אבל כשאומרים לי את זה, ומעלים את העובדה שאני צוחקת מהכל ושואלים למה, אני טיפה נאטמת, כי לכו תבינו שבן אדם שהיה על סף מוות צוחק מהדברים הקטנים מאחר והדבר הכי קטן שקיים ומשמח אותו, הוא מעצים אותו רק כדי לנסות שהטוב ישתלט על חייו מהפחד שהרע ישוב.
יש לי כנראה אוסידי לא מאובחן, ואני כותבת מלא רשימות ולוזים ורשימות של רשימות ולפעמים מתחרפנת מזה, והשבוע היה לי התקף של אי סדר וניסיתי למצוא מגירה בראש לכל מחשבה ויצאתי באמצע הלילה בנסיון לסיים עם דברים שרציתי להעיף מראשי. כל יום שעות על גבי שעות עם המחברת שלי. חברה אמרה לי בפלאפון ביום חמישי, שכשהייתי ילדה המקום הכי בטוח שלי התמוטט, ולכן חיפשתי מקום בטוח- בניהם כתיבת לוזים. לאחרונה לאחר הפרידה התחלתי לספר על עצמי יותר לאנשים בצבא וגם לשתף יותר על מצבי הנפשי. הכל התחיל לצוף, וזה הרגיש כאילו הכל מתערער וכבר לא בטוח. אז הנפש חיפשה שוב שליטה, יותר רשימות, יותר סדר בדברים, עד שהתחרפנתי. זה לא אי סדר זה חשש. טבעתי במחברות.
דוגמא נוספת היא שלא באמת חוויתי ילדות. מכיתה ג נאלצתי להתמודד עם חוויות שילד לא מסוגל לשרוד ולכן הנפש אוטומטית התבגרה מהר מתוך יצר הישרדותי. כיום חלק ממני הוא ילדה קטנה, אני אוהבת להתנהג כמו ילדונת, אוהבת להתחבק מלא, להתכרבל, לדבר בקול ילדותי, מתחברת לדבר בתור פטיש, אוהבת הפרשי גילאים.
אם לא אנשים מסוימים בחיי לא הייתי רואה איך אני עוברת את התקופה הנוכחית. יש אנשים שהחיוך שלהם בלבד מותיר בנו רוגע שהגוף לא יכול להסיר. פעמים רבות הגוף נותר חסר שליטה, ואילו הגוף עדיין חכם מאוד- תחושות שהיו לנו בגילאים מוקדמים מדי מכדי לזכור, הגוף ידע. אם נחווה סיטואציה דומה בעתיד, ונחוש דבר מה שלא נדע לפרש, יהיה ניתן להאשים את הגוף. לפעמים זכרונות מודחקים עולים דרך תחושות, אני תוהה האם משהו בי מקולקל על שאני לא נרתעת בזמן סקס כשהיא מצליפה בי. אולי זה מאחר והזיכרון לא הופיע בפתאומיות, תמיד זכרתי ושיחזרתי את הזכרונות מהמכות שלהם שוב ושוב עד שהפכו לסיפור נפרד ממני. האם משהו מקולקל בי על שאני אוהבת אותם כל כך? אתמול היה לי ערב נפלא וחייכני עם אנשים טובים, והערב הותיר אותי שתויה לשעות רבות, נינוחה הייתי במיטתי עם הראש על הכרית, מרחפת, ומחוץ למחשבות. כשחייכו אליי אתמול לא נזכרתי בחיוך שלה. וכשהגישו לי את האלכוהול, ג׳ין וטוניק אם להיות ספציפית- לא נזכרתי בפעם בה הלכנו לפאב, אלכוהול מתקשר לי לכל האנשים איתם הייתי, ואפילו התיאור הזה הוא כללי ומתייחס ליותר מאדם אחד. ואילו אתמול חוויתי חוויות דומות ולא בכיתי, או נתקעתי על מחשבה. אולי הגוף מתרפא עם הזמן, מה שבטוח זה, שריפוי הוא רחוק מאוד משכחה.
