לפני 4 שנים. 13 בדצמבר 2019 בשעה 21:37
אני זוכרת את הפעם ההיא כשהיא אמרה לי להיות על 4 ולחכות לה, בלי לזוז. הייתי כך זמן רב, והידיים התחילו לרעוד. יש לי בעיות בכתפיים (בין היתר) היא יודעת, ושאלה- הכתפיים כואבות? עניתי במבוכה שכן. היא הרשתה לי להחזיק את עצמי בלי הידיים. שכחתי באיזו תנוחה הייתי, אולי הורדתי את הראש, אבל הדאגה הזו, המתוקה, והמבט שלה, הקשוח אך מלא הבנה. אני כועסת על הגוף שלי רבות: כשאני מכריחה את עצמי לעשות שק קמח לילדה שאני עושה לה בייביסיטר, כשזו הסיבה שאני לא יוצאת לקורס קצינים, כשזה מה שעוצר אותי לבין להגשים את היעד שלי בתחום הקרקס, כשאני לא יכולה לרוץ על מנת לשמור על כושר וגם להפחית לחץ. גם מבחינה מינית, בתור שולטת אני חלשה, בתור נשלטת אני כך. אבל אני מודה על הזיכרון הזה, על אף שהפרידה עימה הייתה מגעילה- הוא מותיר אותי חמימה.
