ככל שאני חוזרת למקום הפגיע ביותר שלי, כך אני מגיעה למקום הכי פשוט. כשאני עצובה, הסתכלות על השמיים מעודדת אותי. כשאני עצובה מאוד, אני כבר בוחנת אותם לפרטים: הכוכבים, הירח, השמש. כשאני בדיכאון זה בכלל: אור בוהק וחזק. ככל שאני עצובה יותר, דברים נהיים יותר מופשטים. כאשר רגש חזק מכה הכל נראה כה שולי לעומתו, מה זה המכנס שקניתי אתמול לעומת הבדידות הזו. נוצרת הערכה ותודה לדברים הקטנים והפשוטים בחיים. ואילו, עכשיו: אני תוהה לגבי המשך השירות שלי בצבא. מרבית הזמן אני מנסה להביא את כצמי למערכת הזו, הנפרדת, הקשה, להביא את האהבה שבי, החיוכים. תמימות היא דרך המפלט שלי מהטראומות מהולות ברוע שחוויתי. בתמימות לא תמיד יש טוב, אבל אין רוע כלל. כל פעם כשאני נתקלת בצביעות, אני רוצה להיות הכי כנה. הכי פשוטה. כשאני נתקלת בנתינה שאינה באמת נתינה, אני רוצה לתת מעצמי יותר, ומכל הלב, ללא תמורה. ואילו עכשיו מעלים אותי למשפט בעקבות דבר שעשיתי שהיה נסיון להגדלת ראש, כולם בתרגיל ואף אחד לא מתעסק בי ובבעיות שלי, המפקדת שלי מתוסכלת ולא יודעת איך לפתור את זה, אז ניסיתי לבד: רק כדי לכתוב לה, תודה ששיחררת אותי מוקדם היום. סידרתי את הבלאגן בעצמי. אולי הצלחתי, אבל מעמידים אותי משפט על שעשיתי משהו לא-כל-כך נורא בפעם השנייה, אפילו שלא מדובר בדיוק באותו הדבר. ועכשיו אני חושבת: אני לא מאמינה בלהעניש אנשים. יש חיילים שלא רוצים להיות בצבא ועושים דווקא, חיילים כאלו אולי אבין. חיילים כמוני? בשבועיים שעברו נתתי יותר מדי מעצמי, אפילו על שעות שאני לא אמורה, בחלק מהימים עבדתי לבד, במקום שהקצינה תגיד למשקית האחרת לעזור לי היא עשתה איתה טיק טוק, וזו הייתה אמורה להיות משימה שלה. אבל אם לא אני, איך המשרד הזה יתפקד? אני מאמינה שבצבא קבוצה של אנשים שונים מתאגדים ביחד בכדי ללמוד מהשוני ולאהוב זה את זה, להחזיק את היד כשקשה, להתאחד עבור מטרה משותפת. לפתע כל הבלאגן לרקע האזעקות, המגפונים, החיילים עם האפודים והקסדה הכבדים, הכל נהיה מופשט: הצלילים נחלשים לפעימות ליבי הגוברות למרגש האהבה. אהבה לא תמיד תהיה שם בכל מקום, אבל היא תמיד תשאר מחוז תשוקתי. בתור אחת שחוותה שנאה רבה בתור ילדה, אני מבינה: כמה מחסור בה יכול לדפוק אותנו. כמה היא נחוצה, כמה ההשפלה של משפט צבאי היא ההפך ממה שילמד אותי דבר מה, ולהפך. אני מבטיחה- אם הדבר יקרה, הילדה הפשוטה שבי תצעק ותעשה הכל בכדי להשמע. גם אם זה אומר לתת פחות, או לא לתת בכלל. יש אנשים שאם נתן להם הכל מאיתנו, לא נשאר דבר.
לפני 4 שנים. 11 בדצמבר 2019 בשעה 16:05
