כל הערב התלבטתי אם ללכת או לא. הרגשתי מלאת אנרגיות שדרשו פורקן, אבל מצד שני ידעתי שהאנרגיות הללו לא ממוקדות, שאני לא מצליחה ליישר אפילו מחשבה אחת למשהו שיש לו רצף הגיוני או רגשי.
לבסוף החלטתי ללכת.
בתקווה שבאווירה המתאימה אולי אתמקד, אולי אתפרק, אולי אהנה.
ניסיתי.
באמת שניסיתי,
אהבתי את הישבן המפוכח, בידיי ובשוטיי, אבל עם כל גניחה מצידם המרוחק, הנאתי היתה מלווה בתסכול של כמיהה לדבר האחר, לישבן האחר.
טיפטופי קרח ושעווה על הצוציקית המטריפה החליפו חום וקור בתוכי, כאילו אני המטופטפת. נהניתי מתגובתה למגעי, אלא שזה לא התחבר לי לבפנוכו.
לאחר עוד כמה חוויות, אליהן התחברתי, תוך תסכול רב, רק ברמה הפיזית השטחית, חזרתי לשטח המרכזי להטביע את תיסכולי ביין אדום.
עיסוי כתפיים מכאיב הרפה מעט ממתח שריריי, אך לא הביא איתו הנאה או סיפוק, רק מעט חמימות בשרירים ותחושת קירבה לידידתי המעסה, המטריפה, שכאות הערכה על עמידתי בכאב שהעניקה לי, ליקקה את אזני בחושניות מגרה, מתסכלת....
(לא, לא גיליתי שאני יכולה להנות מכאב... אבל אני בהחלט יכולה להנות מפינוק)
ובהכרה הזו החלטתי שמיציתי את הערב על כל הנאותיו.
ואז, בדרכי החוצה נתקלתי בעיניו.
חומות, עמומות משהו, אך עם זאת מישירות מבט. קוראות לי.
קראתי משהו בעיניו, ולא זיהיתי מה. שאלתי.
"את דומית" אמר, "את אמורה לקרוא... " אמר בהתרסה.
ליטפתי את לחיו, קראתי מה שקראתי, ולא יכולתי להגיב לו.
"אני חרא דומית", אמרתי לו בחיוך, "לא קוראת מחשבות".
אבל מה שקראתי בעיניו היה כמיהה לכאב פיזי,
שיטשטש את הכאב הפנימי, הנפשי,
את כאב הבדידות, את כאב הכמיהה,
שיבריח את הבדידות למספר דקות,
שיתחלף באהבה, שיתמלא בחיבוק.
אז אולי באמת אני חרא דומית -
אבל הייתי מסוגלת להעניק לו רק את מה שרציתי אני יותר מכל באותו רגע - חיבוק חזק וחם.
והחיבוק שלו היה חזק וחם. כל כך חזק וכל כך חם שביקשתי עוד. וקיבלתי. והלכתי.
אני מקווה שזה לא גרם לו להרגיש יותר חרא, בהעדר מעגל הכאב הפיזי שאמור לבוא כהקדמה לו, בהגיעו אולי לא מהזרועות והלב להם פילל, בסיומו הפתאומי.
אני מקווה שגם עבורו זה פשוט שפך מעט חמימות לתוך הריק הקר,
לי יש לומר לו על כך רק "תודה",
מה שלא הייתי מסוגלת לומר לו אתמול, כל כך לא ממוקדת הייתי.
לפני 17 שנים. 11 ביוני 2006 בשעה 9:20
