כבכל שנה אני משתדלת להקדיש את יום הכיפורים להרהורים ומחשבות על מה שאני, מה שאני עושה, איך שאני עושה, ומה אני רוצה עוד. מעין חשבון נפש עם עצמי. מחשבות שלעיתים מביאות להחלטות. החלטות שלפעמים מביאות לשינוי.
גם הפעם הובילו אותי המחשבות למעין סקירה של מה שעבר עליי בשנה האחרונה.
איך לפני שנה כמעט הכרתי אותה בדמותה שאני כל כך אוהבת, איך גילינו את אהבתנו, איך פיתחנו וטיפחנו אותה. איך גדלנו והתפתחנו אנחנו אנו מתוכה ובתוכה.
חשבתי על איך שהאהבה הזו עטפה כל דבר אחר שקרה בחיי בשנה הזו. הן בחיי המשפחה, הן בעבודה, הן במיניות.
כך גם עטפו אותי היום המחשבות אודותיה את כל כולי.
נזכרתי בכל הדמעות שזלגו על כל הכאבים שנוצרו בנו.
חשבתי על איך שהייתי רוצה לראות אותנו אחרת.
חשבתי על השנה שתבוא.
יודעת שהרבה זמן המצב יהיה כפי שהוא היום. יודעת שיהיה עוד קשה לא פחות לפני שיהיה טוב יותר.
שאלתי את עצמי האם אני רוצה בזה. והגעתי לאותה החלטה שהחלטתי לפני מספר חודשים כשההכרה במידת הקשיים עלתה כמשבר.
אני רוצה לרקוד את ריקוד החיים שלי איתה. רוצה להרקיד אותה את ריקוד החיים שלה. המטרה לא השתנתה גם לאור כל האתגרים שהוצבו לנו בדרכינו.
גם אם זה אומר שבדרך נסבול מכאובים רבים, והמוסיקה לא תמיד תנעם לאוזנינו, את הריקוד שלנו אנחנו עוד נרקוד. על כך איני מוכנה לוותר.
החיים תמיד סוגים בשושנים.
יפים יפים,
פורחים בשלל צבעים,
אבל יש גם קוצים.
כשאני חושבת על האהבה שלנו אני רואה בעיקר את היופי שבה ואת שלל הצבעים שהיא נוסכת בחיי. מתוך כך אני מוכנה לכל קושי ואתגר שיזמנו לנו החיים. מתוך האמונה והידיעה שבתוך עצמנו נמצא הפתרון ובידינו לסלול את הדרך אל האושר המלא של הביחד. אז נתעטף זו בזו באהבתנו מקרוב.
והלוואי שביום כיפור הבא אוכל לכתוב שהעתיד כבר כאן...
לפני 17 שנים. 2 באוקטובר 2006 בשעה 15:02
