היה במבטו משהו נחוש. משהו שעורר בי את הרצון לראות אותו סובל למעני. לשמוע אותו צועק בשבילי. לראות את עורו מאדים מידי. התמונות כבר רצו מול עיניי כששאל "אפשר להיכנס?".
חייכתי בזדוניות.
"רק מי שפעיל יכול להיכנס" הודעתי לו.
חיוך דק הופיע בזוויות פיו.
"אני רוצה להיכנס כדי להיות פעיל" ענה בהתרסה".
"פעיל, זה אומר תחת ידיי ושוטיי" הקשיתי, וגירוד קשה התחיל מעקצץ בכף ידי.
"לזה התכוונתי" התעקש, והשפיל מבטו במבוכה.
פתחתי את דלת החדר ואפשרתי לו להיכנס. הצגתי את עצמי ושאלתי לשמו, לניסיונו וגבולותיו.
כשתיארתי לו בקווים כללים את שצפוי לו הבחנתי איך אוזניו מאדימות. אהבתי את התגובה הזו שלו, שלוותה בחיוך מבויש שאישר את רצונו לסבול עבורי ולענגני בכך.
תוך שניות היה אזוק בידיו למסגרת מתכת מעוטרת. ולאחר בחינה מהירה של תגובותיו לתפיחות ידיי על ישבנו, משכתי מעליו את מכנסיו והפשלתי אותן לקרסוליו. לאכזבתי הרבה לא היו למתניו תחתוני תחרה או חוטיני מדליקים, וסדרת ההפלקות הבאה נחתה על תחתוני הבוקסר שלו, כשאני נוזפת בו על הלבוש המרושל.
דקות ספורות לאחר מכן וגם תחתוניו הוצמדו לקרסוליו. שמחתי לגלות שלפחות ישבנו היה חלק ולבנבן.
ידיד שעמד לצידי הגיש לי את אחד השוטים שלו "שלא תתאמצי יתר על המידה, יקירתי, ואם את רוצה עזרה – אשמח לסייע לך". הרעיון הדליק אותי, ושאלתי את הקשור בין הצלפה להצלפה ולאחר שהוציא מגרונו את זעקת הכאב הראשונה, האם מקובל עליו שיעזרו לי להכאיב לו. למורת רוחי הוא הגביל זאת למין הנשי, וכך נאלץ ידידי להסתפק בצפייה מהצד בחיוך שלא מש מפניו לכל אורך הערב.
חברתי שבדיוק הגיעה שמחה להצטרף והציגה את אכזריות הצלפותיה שבתגובה להן נקרעו מגרונו של האזוק זעקות כאב מעוררות. לאחר שהליווי המוזיקלי הזה הפך למונוטוני וקולני מידי, התלוננה שותפתי לחגיגה על כאב ראש מתפתח, והעבד המתפתל נאלץ להחניק את צווחותיו אל תוך תחתוניו שנתחבו לפיו.
"אחחח, השקט המבורך", התמוגגה חברתי בהנחיתה סדרת הצלפות חזקות.
כעת התבטא סבלו של הקשור בתנועות ריקוד מפותלות ודילוגים מרגל אל רגל ומצד אל צד. חברתי בתנועת יד חזקה הצמידה את אגנו המתפתל של הקשור על הקיר, מרחק של כ-30 ס"מ ממסגרת המתכת. מראה שובה לב היה לראותו צמוד אל הקיר, גבו מוקשת, וראשו מוטה לאחור.
מצבטים יפניים הוצמדו לפיטמותיו, אצבעותיי שרטו את עור גבו, לטפו את חזהו, וירדו אל בין רגליו.
אחיזה חזקה באברו הבהירה את מידת עינויו והנאתו.
"מישהו נהנה פה לא פחות מאשר אנחנו" ציינתי תוך צחקוק כשאצבעותיי לופתות בבסיס אברו הנוקשה שטפטף בגאון.
לאחר דקות ארוכות של הצלפות של חברתי ושלי לסירוגין, שוטיי השונים התרעננו על ישבנו המאדים. גופו כבר לא ריקד באותו התלהבות כבהתחלה, אבל אברו המשיך להצביע לעבר התקרה בגאון. משנשלפו תחתוניו מפיו אפשר היה לראות בברור את חיוכו שנמרח על פניו, ועיניו העצומות הביעו את שיוטו לעבר חלל החלום שלו. הסרתי את המצבטים מפיטמותיו, הגשנו לפיו מעט מים, אותם לגם בשקיקה מבלי לפקוח את עיניו.
ידיו נותקו ממסגרת המתכת וגופו הרפוי נשען על כתפי ונגרר אל ספת החדר שם צנח בעייפות, והניח ראשו על ברכיי. לאחר דקות ארוכות של ריחוף שקט מלמל "רוצה להיות סאב שלך, המלכה".
"ששש... ילד, תן לעצמך לנוח" לחשתי לו בליטוף ראשו.
"לא הייתן חייבות להפסיק המלכה" לחש.
"היית זקוק למנוחה" ציינתי.
"אבל נחתי המלכה, לרצונך, אפשר להמשיך"
לפני 17 שנים. 6 באוקטובר 2006 בשעה 14:16
