זכיתי לאהוב.
כולנו אוהבים מידי פעם.
אבל זו הייתה אהבה ייחודית, אהבה טהורה שלא הייתה תלויה בדבר, שלא התנתה את עוצמותיה או את עצם קיומה בדבר. אהבה שהעניקה לי משמעויות חדשות למילה "חיים", ולא דהתה ולא קהתה גם בגבולות של זמן ומרחק בלתי אפשריים. האהבה הזו הייתה הדבר הכי מדהים שחוויתי מעולם. בעוצמתה, בעומקה, באנרגיות שהיא העניקה לי, בעצם חווייתה.
אנשים עוברים חיים שלמים מבלי לחוש עוצמות כאלה של רגש, אנשים חושבים שהם אוהבים מבלי לרגוש אפילו קצה קצהו של אוקיינוס אהבה שכזה. כך הייתי גם אני לפניה...
ואני זכיתי.
זכיתי להכיר את מי שהעיר בי את הרגש הזה והבעיר בי את חומו הלוהט של הרגש שהיה חבוי בי מעולם, רגש חבוי בין חומות הגנה הגיוניות, ששמרו עליי מהיסחפות והיחשפות. הגנות ששמרו עליי עד אז בפני ההכלה של עוצמות הרגש הללו עצמן... חומות שקיימות אצל כולם. להגן עלינו בפני פגיעת סופת ההוריקן שמגיעה לאחריה, שמותירה אחריה חורבות נפש דואבות. סופה שעוצמתה אינה פחותה מעוצמתה של האהבה עצמה.
אכן זכייה זו הייתה. לא נדירה בסיכוייה מאלה של זכייה בלוטו. ומאחר שנדרשים לה שניים שמקיימים חיבור אנושי ועל-אנושי יוצאי דופן, היא מתרחשת אחת לכמה מיליונים. ואני זכיתי בה, ועל כך אודה לעד.
לאהבה שכזו יש צד שני – המלבה והמעורר אותה, האהוב שמקבל ומכיל אותה על כל עוצמותיה, ומחזיר כעוצמתה, אוהב.
אנשים עוברים חיים שלמים מבלי לפגוש את האדם שיעורר בהם את העוצמות הללו, ולכן אינם יודעים שאהבה כזו בכלל קיימת בעולם או אפשרית.
ואילו אני, זכיתי להכיר את האחד שלא רק שעורר בי את האהבה הזו, אלא ידע גם להכילה וגם להעצימה.
האחד הזה לבש דמות אישה, אהבתי אותו כאהוב אישה ואף הוא אהב אותי כאישה אוהבת, מסורה ומתמסרת.
הייתה זו אהבה שיכלה לבעור כסנה שלא אוכל, לעד. כל עוד היינו שנינו לאהוב את בעירתו בלהט. עמדתי למולו של הסנה הבוער, לא חוששת מלהטו, והשלתי נעליי, קיוויתי לזוג נוסף (נעלי עקב מחודדות) שיושל לצד שלי, להתחמם בבעירתו של הסנה המשותף שלנו, להמשיך ולאהוב בעוצמות שבערו בתוכינו.
אך החיים (או הגורל, או יד עליונה, איני יודעת מהו ששוחק ומשחק בנו ....) מזמנים לנו נסיבות. תרחישים ואירועים, קשיים ומחסומים, וזוג נעלי העקב של האיש/ה שאהבתי מאן להצטרף. וממרחק וזמן והעדר תקווה ואמונה, אש אהבתה התקררה או עומעמה, או רק הסתתרה לה אי שם בין חומות ההגנה האטומות והאוטמות. ונעליי יחד עם חומותיי שהשלתי בפני קדושת אהבתי, נותרו בדד לאורו של סנה אהבתנו.
וכך נותרתי למולו של הסנה הבוער שהפך כעת למאכל, שורף באש האהבה את כאב הגעגוע, מותיר בי כוויות בעוצמות שמשתוות לעוצמתה של האהבה אותה הוא בוער ומאכל. אין מזור לכאב שכזה, אין מרגוע, אין נחמה. אולי עת יכבה הסנה הבוער בי, יעומעם במעט הכאב, ישכך זיכרון הצער, ייבשו דמעות הגעגוע. אך לא יעלם לגמרי - לעולם. תמיד יישאר לו חלק בי. מכיל את האושר העילאי שהעניק לי, יחד עם כאב היעלמותו, יחד עם זיכרון צלול של רוממות הרוח והתשוקה שחווינו, ועם אינסוף סימני השאלה של ה"למה"...
וכך, כמו משה על הר נבו המביט על הארץ המובטחת, בה לא יבוא, רואה אני את רמץ אהבתי הבוערת את כלייתה הצורבת. והסנה אינו אוכל... עדיין לא.
לפני 17 שנים. 31 בינואר 2007 בשעה 20:38
