פתאום, באמצע שיחה בינינו ס' נעלמה. כבר היו קריסות תקשורת מעצבנות בעבר, אבל תמיד היא חזרה מקללת את ערוץ התקשורת הוירטואלי, מודה על ששב לתחייה. הפעם לא חזרה. גם למחרת לא היתה זמינה. שלחתי לה מייל שואלת אם הכל בסדר. למחרת ענתה לי שהיא מהעבודה, נכנסה בגניבה לאי מייל שלה רק כדי לומר לי שהמחשב בבית שבק ושאינה יודעת כמה זמן ייקח לה לסדרו מחדש, ושעד אז היא מתגעגעת אליי בדריכות רבה.
10 ימים נמשך הנתק הזה. 10 ימים שבהם חסרתי את הטיזינג והחרמנות של ס' ואת צייתנותה להוראותיי באשר הן.
משחזרה לתקשר איתי היה לנו חוויות רבות לשתף. אבל לפני הכל היה עליה להתוודות.
בלילה ש בו קרס המחשב שלה תחושת הפאניקה על אובדן התקשורת ועל אי יכולתה לחזור לקשר גם לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים, והבנתה כי נגזר עליה להיות כלואה ללא יד מכוונת זמן בלתי מוגבל הדירו שינה מעיניה. כל כך מתוסכלת הייתה שממש לא הצליחה להירדם.
רק פורקן יצריה שהצטברו לרמה גבוהה ביותר עוד לפני הניתוק הביאו לה שלווה שאפשרה לה להירדם לפנות אותו בוקר.
אלא שבבוקרו של יום המחרת החליפו את תחושת ההקלה רגשי אשם.
על תחושותיה ומעלליה בעשרת ימי השתיקה המאולצת כתבה לי בנפרד,
אבל לפני הכל היה עליה להיענש.
מאחר שס' שונאת כאב בכל אופן שהוא, ידעתי שעבורה הפלקות יהוו עונש אמיתי, מה גם שמעולם לא היה מעורב כאב במסגרת הקשר שלנו.
עונשה היה 50 ספנקים בכל צד של ישבנה – באמצעות מברשת שער שטוחה.
לנגד עיניי עלתה תמונתה של בטי פייג' האגדית.....
לפני 17 שנים. 24 בפברואר 2007 בשעה 10:56