משהו על נעליים, אני לא טוב בשמות

כבר מההתחלה רציתי שתנסי לקשור אותי. אמנם יש לי בבירור נטיות של שולט, ואני לא מסוגל לשחרר שליטה ברמה פתולוגית ממש, תמיד רציתי לפחות להתנסות בזה. להרגיש את עצמי כבול ונתון לרחמייך. 

ועכשיו סוף סוף הגיע הזמן. חיברנו את ה-daily necessities למיטתי ובחשש מסוים נתתי לך לקשור את ידיי ואת רגליי ברצועות ולהדקן. 

בהחלט חששתי. אולי אפילו פחדתי. פחדתי שארגיש חסר-אונים, פחדתי שלפתע אחטוף התקף קלאוסטרופוביה וארצה להשתחרר תכף ומיד. זה לא קרה. בעצם, גם לא ממש יכולתי להרגיש חסר-אונים או קלאוסטרופובי, כי האזיקים לא היו מחוברים נכון ואפשרו לי יותר מדי מרחב תנועה. אבל שכבתי על המיטה וחיכיתי מה יהיה. היה קצת מגוחך להיות מצד אחד קשור, ומצד שני מסוגל לגרד את האוזן. 

אבל אני אוהב את זה מגוחך. 

עשית לי דברים. נישקת אותי בצוואר, כמו שתמיד רצית. זה הרגיש מוזר, לא להיות מסוגל לחבק אותך בחזרה. באמת הרגשתי את עצמי מאבד שליטה; לרוב אני לא רגיש לדגדוגים, אבל האזיקים הגבירו את התחושה והפכו אותה לאינטנסיבית... אולי אפילו אינטנסיבית מדי.

עשית עוד דברים; ליטפת, נישקת, מצצת... אני לא יכול להגיד שזה היה שונה בהרבה מהחוויה הרגילה, אבל היה שוני מסוים. ללא יכולת להגיב, הייתי מרוכז יותר בתחושותיי. לצערי, ממש לאבד שליטה ולהתמסר לך לא הצלחתי. אני בספק אם אי-פעם אצליח. 

אבל כשבפעם הבאה נחבר את ה-necessities נכון, וארגיש מוגבל ממש, זה בהחלט יביא אותי הכי קרוב שאפשר. 

"מניאק", את קוראת לי. שנינו יודעים שזאת מחמאה. 

כן, אני מניאק. כן, מספר ימים לפני הפגישה שלנו אסרתי עלייך לגמור. "אסרתי". רק ביקשתי. אבל כששנינו יודעים שתיעני, ההבדל במושגים זעום.

כן, כשהגענו סוף-סוף אליי הביתה ונשכבנו עירומים מתחת למזגן (זיעת חום יולי-אוגוסט היא לא הרטיבות שעושה לי את זה), וביקשת שאתן לך סוף-סוף לגמור, לא נעניתי מיד. נישקתי. ליטפתי. גיריתי. אני אוהב את הייאוש הזה בקולך, ההשתוקקות. את הבקשות שלך. 

אבל בעיקר אני אוהב את זה שאני יכול. אני יכול לבקש ממך לא לגמור. אני יכול ללחוץ לך על הכפתורים הנכונים. אני יכול לשלוח אותך אל האורגזמה בשלוש צביטות וליטוף אחד, ולהחזיק אותך שם במשך דקות ארוכות, האנחות והצעקות שלך מהדהדות באוזניי כמו הפסקול הטוב ביותר בעולם, פסקול שאני מנגן עלייך. 

והפעם נוסף לפסקול צליל חדש, צליל מתוק עוד יותר לאוזניי. הפעם, אחרי שגיריתי אותך מספר פעמים באצבעותיי, כשאני עוצר כל פעם ברגע המדויק בשביל למנוע ממך את השחרור, שוב ביקשת שאתן לך לגמור כבר - והפעם, לראשונה, שמעתי בקולך נימה של בכי. 

אני מתכוון לפתח את הנימה הזאת. אגרה אותך עד הקצה ואחזיק אותך שם, במשך שעות אם צריך, אבל אשמע אותך בוכה ומתחננת, דמעות מבריקות על פנייך הסמוקים, וכשלבסוף אתן לך לגמור - במשך חמש דקות? עשר? אולי יותר? אנגב את הדמעות האלה מפנייך. 

אם זה מה שאני חולם עליו... כנראה שאני באמת מניאק. 

אבל אם את אוהבת כזה מניאק... מי את? 

...לפתע היא מרימה את ראשה מכתפי ומחייכת אליי: 

"שתי הזקנות שישבו מאחורינו ירדו עכשיו."

אני מסתכל אחורה וכצפוי לא רואה כלום, אך באמת זכורים לי קולות משוחחים בשפה אירופאית כלשהי - ספרדית? פורטוגזית? - בחצי השעה האחרונה, ועכשיו הקרון אכן שקט יותר. 

"את שמה לב לכל הפרטים, אה?" שואל אני ומנשק את קצה אפה. אני יודע שזה מעצבן אותה, אבל פשוט אי-אפשר להתאפק. 

היא מתחמקת בתנועה מורגלת ומגרגרת באוזני: 

"אני שמה לב שהקרון עכשיו ריק לגמרי..." ואני מרגיש את אצבעותיה נוחתות על מפשעתי. 

פרץ של אדרנלין שוטף את גופי, הופך לרגע את עמוד השדרה שלי למתכת לוהטת שחורכת אותי מבפנים. 

כאן, בקרון, במושב הפתוח לעיני כל?.. בעצם, מה כבר יקרה? אנחנו יושבים באמצע, אם מישהו יבוא נראה אותו... ומי כבר יבוא עכשיו, ברכבת של אחת בלילה בין- ואין לי עוד שהות לסיים את המחשבה הרציונלית המרגיעה, כי ידה האחת כבר פותחת את הרוכסן של מכנסיי, ואצבעות השניה משתחלות לתוך החולצה שלי מאחורי הגב, ולא נותר לי אלא לזרוק את כל המחשבות לעזאזל ולהריח בחטף את שיערה בעוד ראשה מחליק למטה...