|
|
|
"זה מדהים איך שאתה מגיב לליטופים שלי. רוב הגברים מגיבים ככה רק כשמלטפים להם את הזין, ואתה מגיב ככה כשאני מלטפת את כל גופך."
"כי... כי אני כולי זין."
"אולי אתה באמת כולך זין, אבל למרבה המזל גם כשמלטפים אותך המון אתה לא מקיא."
אני נכנס לאתר הזה כל יום. לפחות פעם אחד.
קורא סיפורים, צופה בתמונות. מאונן, איך לא.
אבל בעיקר מקנא.
כי גם אני רוצה.
גם אני רוצה שתהיה לי נשלטת חמודה שתלבש בשבילי ביריות ועקבים.
גם אני רוצה לשלוח לה מסרים גסים במהלך היום ולדרוש ממנה לאונן בשירותים בזמן העבודה.
גם אני רוצה להלביש אותה כרצוני ואז לזיין אותה כל הלילה.
גם אני רוצה ללכת למועדון ולהציג אותה לכולם (למה שרק אני אקנא?), ואז אולי לתפוס לנו עוד איזו נשלטת ולזיין את שתיהן.
אני רוצה את כל מה שאני קורא, את כל מה שאני רואה, לעצמי.
רוצה כל כך חזק שבא לי לבכות.
ואז אני גומר, ולפתע נזכר.
שיחסי שליטה בנויים בסופו של דבר על השקעה נפשית אדירה שאין לי את הכוח בשבילה וכנראה לא יהיה לעולם.
שמאחורי כל תמונה יפה וכל סיפור מחרמן עומדים במקרה הטוב ימים ושבועות של שגרה אפורה ולא פוטוגנית בעליל.
שעם הקושי בלמצוא נשלטת חמודה יותר קל להתמכר לסמים ולהזות אחת.
שהמועדונים כולם חשוכים, רועשים ומלאים המון סואן ומזיע, מה שמכבה לי את המוח, לא כל שכן את הזין.
שאין לי אחוז מהכישורים החברתיים והקשרים בקהילה בשביל "לתפוס" לעצמי מישהי במועדון כזה.
אני נזכר ששום דבר פה הוא לא אמיתי, ומה שאמיתי - לא בשבילי.
ואני עדיין רוצה ומקנא.
האתר הזה... אני לא יודע בשביל מי הוא טוב.
בשבילי זה רעל.
לא שיש לי כאן עוקבים להיפרד מהם, אבל עדיין.
היו שלום, אין לי מה לעשות פה.
כבר מזמן רציתי לכתוב על הקושי שלי להתמסר ולשחרר את השליטה העצמית שלי. והנה הצעצוע שלי תוהה איך יכול להיות ששנינו קונטרול-פריקים, אבל היא מסוגלת להתמסר למי שהיא בוטחת בו, ואני - לא. אז הנה הזדמנות בשבילי לכתוב על זה.
תמיד היו לי בעיות עם שחרור ורגיעה. לא רק בפן הבדס"מי או המיני, גם באופן כללי. אני קונטרול-פריק, כן. אבל לא מהסוג שלא סומך על אחרים ומנסה לעשות הכל לבד כי רק הוא יודע. אני קונטרול פריק של שליטה עצמית. חשוב לי תמיד לדעת מי אני, מה אני, מה אני עושה ולמה - ועצם המחשבה על האפשרות לאבד את השליטה על חיי מכניסה אותי אם לא לפאניקה, אז לפחות למצב בריחה. זאת גם אחת הסיבות שאני נמנע מאלכוהול ומסמים כלשהם; איבוד השליטה והעכבות מפחיד אותי למוות.
יש לי ניחושים מסוימים לגבי הסיבות של זה: כל מיני רגעים מביכים של איבוד שליטה ובושה מהילדות, שגורמים לי להסמיק כשאני חושב עליהם אפילו עכשיו.
האם הרגעים הרחוקים האלה מצדיקים את הגישה הסגפנית שלי לחיים היום? כנראה שלא. אבל בשביל להיפטר מהם תידרש כנראה כל כך הרבה עבודה, שמי שיישאר לאחריה, רגוע ושמח ככל שיהיה, כבר יהיה אדם אחר.
והאמת שאני העצור והמחושב מדי די מוצא חן בעיניי. לפעמים חבל לי שאני לא יכול להעריך את טעמו של וויסקי טוב, או להעביר ערב בחברה טובה בענני עשן, אבל בסך הכל זה לא בריא וממכר, אז למה שאתלונן על חסינות טבעית לפיתויים? לא שחסרות לי דרכים לעשות כיף גם ככה.
רק בדבר אחד באמת חבל לי שאני לא יכול לשחרר, והוא זה שמתארת אהובתי בפוסט שלה. כל כך הייתי רוצה שהיא תענה אותי. שתענג אותי במשך שעות, תביא אותי אל הקצה עד שאבכה ואתחנן שתיתן לי לגמור. כל כך הייתי רוצה לראות את האש הזדונית הזאת בעיניה, שקראתי עליה כל כך הרבה בסיפוריה אך מעולם לא בערה בשבילי.
הייתי רוצה לתת את זה לה. הייתי רוצה לקבל את זה בשבילי.
אבל איני מסוגל. גם מוחי חולה השליטה, וגם גופי החייזרי (על זה בפוסט אחר...) מונעים את זה ממני.
חבל.
אני מרגיש זר כאן.
כאן, בכלוב. כאן, בקהילה הישראלית.
אני מרגיש שאין כאן מקום בשבילי, עם הפטישים האסתטיים והלא-בדסמיים שלי.
אין לי עם מי לדבר על בגדי עור שלא לבושים על דומינטריקס או נשלטת. אין לי עם מי להתפעל מזוג רגליים יפה בלי שיהיה קשור בחבלים או ידרוך על שליט כנוע כלשהו.
אין לי, כנראה, דרך להגשים את הפנטזיות שלי או לפחות למצוא עוד אנשים השותפים להן.
ומה שהכי מתסכל זה שעל פניו הכל בסדר.
על פניו הנה, בבקשה, יש קהילת קינק ישראלית. יש קבוצות, יש מפגשים, יש מסיבות פטיש בכל סוף שבוע.
ולך תסביר לאנשים, לך תבין בכלל לעצמך מלכתחילה, שזה לא זה.
שכל הקבוצות והמסיבות והמפגשים האלה הם בכלל לא בשבילך, והמירב שאתה יכול לעשות בהם זה להסתכל מהצד ולקנא.
וכשאתה אומר לאנשים שזה לא מה שאתה מחפש, הם עומדים לרגע קפואים, מושכים בכתפיים ואומרים שכן, אין כזה בישראל.
ומה אני אמור לעשות? שוב מושכים בכתפיים, אומרים "זה קשה" והולכים לדרכם. טוב, מה אכפת להם. להם יש מה לעשות.
ולי אין.
תמיד היה לי הכישרון להיות בודד באמצע חדר מלא אנשים.
עכשיו מסתבר שאני מסוגל גם להיות ללא שותפים לפטיש הכי נפוץ בעולם (אם להאמין לויקיפדיה).
אין לפוסט הזה פואנטה ואין לו גם פאנץ' ליין. תלכו להזדיין עם הבדסמ שלכם.
הנוירולוגים והסקסולוגים אומרים שפטיש זה מין באג במוח, ניתוב של אותות ממקום אחד למקום לא צפוי אחר.
ככזה, פטיש הוא או מולד, או לפחות נוצר מאוד מוקדם בילדות, כשהמוח עוד גמיש ומעורפל, והחוטים המטאפוריים מתנופפים ברוח ורק מחכים שמישהו יחבר אותם בצורה של שפת אם, כישרון לנגינה או משיכה לחפץ או חלק גוף שאף יצור שרוצה לזכות בלוטו הגנטי לא אמור לרצות להזדווג איתו.
גם אני, כנראה, אהבתי נעליים מאז ומתמיד.
אבל יש לי זכות נדירה לדעת באיזה יום בדיוק הבנתי שיש לי פטיש.
האם התאריך 28/08/2003 אומר לכם משהו? מכיוון שאין לי אפשרות למנוע מכם לשאול את הדוד גוגל, פשוט אענה כאן: בתאריך הזה נערך הגמר הגדול של העונה הראשונה של "כוכב נולד". כן, הזה עם נינט. אבל בשבילי יותר חשוב שזה היה הזה עם שירי מימון...
אם להגיד את האמת, לא השתגעתי במיוחד על השיר שלה ("דון קיחוטה", במקור של דנה אינטרנשיונל, כך מוסר גוגל). אבל במהלך הביצוע, בהפתעה גמורה, שירי הורידה את החצאית הארוכה שלה ונשארה במיני קצרצר שחשף רגליים יפהפיות, נעולות סנדלי עקב אדומות עם רצועות עד הברך.
הייתי המום. אולי הזלתי ריר. בטוח ייחלתי להקלטה של המופע הזה ב-HD (ב-2003 עוד לא היה 4K לייחל לו). וכששכבתי בלילה ההוא במיטה ונזכרתי בנעליים האלה, לפתע הבנתי: יש לי פטיש לנעליים וזה ברור כשמש.
מעניין שאם תשאלו אותי באיזה תאריך סיימתי תיכון, או התגייסתי, או השתחררתי, או שכרתי את הדירה הראשונה שלי, לא אוכל לענות.
אבל את התאריך הזה אני זוכר היטב.
קשה במפתיע להשיג הקלטה של ההופעה הזאת ברשת.
והאיכות - לא אתבייש להגיד - דרעק גמור.
ואפילו ככה זה יפה.
היא: "לפעמים יש לך רעיונות ממש מוזרים."
אני: "מה למשל?"
היא: "למשל להקריא לי שיר [ילדים סובייטי] על פרות בזמן שאתה מאונן לי עם דילדו."
פייר.
אני מוזר.
מו-ו-וזר.
אבל את גמרת ואני צחקתי, אז כולם קיבלו מה שרצו.
נכון?
אני רוצה לזעום קצת, ברשותכם. לא יודע כמה הזדהות אמצא, אבל אני מקוה שאולי לפחות קצת.
לפני זמן מה הייתי בדיון על פטישים - הנושא קרוב ללבי, אז מאוד שמחתי שיש כזה דיון.
והנה בתחילת הערב להפתעתי הסתבר שהדיון יהיה רק על פטישים בהקשר בדס"מי.
והקטע הוא שאני קצת מתנסה בבדס"מ, אבל אני הרבה יותר פטישיסט משולט, והפטישים שלי אולי קצת חופפים אבל לא מאוד קשורים לזה.
למשל, יש לי פטיש לנעליים - לכאורה זה משהו מאוד מאוד קשור לבדס"מ. אבל...
כשאני רואה זוג מגפיים יפים, אני לא מדמיין אותם על דומית כוחנית שדורכת עליי. כשאני רואה זוג נעלי עקב אלגנטיות, אני לא מדמיין אותן על נשלטת כנועה וכפותה.
אני פשוט נהנה להסתכל על הנעליים ולגעת בהן. אני נהנה כשהפרנטרית שלי נועלת עקבים כשהיא מבלה איתי.
אני אוהב כשהיא נועלת נעליים יפות במיטה - אפילו בעת הסקס הכי ונילי שיש, ללא שליטה או כאב.
אני אוהב פוטג'ובים - ללא כל הקשר של שליטה.
כשאני מלקק כפות רגליים, אני עושה את זה לא כדי להרגיש מושפל או נשלט, אלא כי זה פשוט כיף ונעים לי.
ואם מישהי שאלקק את רגליה תחשוב שזה בא ממקום של שליטה, זה יהיה טרן-אוף מאסיבי בשבילי.
אז בדיון ההוא לא התווכחתי, כי אני לא אוהב להתווכח וכי נראה שרוב הנוכחים היו בעד, אבל זה לא ישב איתי טוב גם אז, ובטח שלא עכשיו כשאני מעבד את זה.
איפה לעזאזל מדברים על פטישים בהקשר אחר, אם לא שם?
ובאמת, איפה?
מאוד מטריד אותי, שלפחות בקהילת הקינק הישראלית נראה שאין הבדלה בין פטיש לבדס"מ. זאת אומרת, יש הבנה וקבלה שאפשר להיות פטישיסט בלי להיות שולט\נשלט\מתחלף, אבל אין לזה הרבה מקום. אין קהילה.
שאלתי באחת מקבוצות הקינק בפייסבוק אם יש מקום לפטישיסטים לא-בדס"מים. "חפש בכלוב," אמרו לי, "אולי שם. בפייסבוק לא."
אז כן, בכלוב יש. יש את התפקיד "אחר", יש את פורום הפטישים, אבל נראה כאילו זה הכל.
איפה קבוצות בפייסבוק שמדברים בהן לא על קשירות או הצלפות?
איפה מסיבות פוט-פטיש כמו שיש ברחבי העולם?
איפה, אם להיות פחות מרוכז אך ורק בעצמי, אירועים של furries, של אוהבי משחקי תפקידים, של סקס בציבור וכו' וכו' כו'?
איפה יש מקום בשבילי? איפה אני יכול לדבר עם אנשים על נעליים, או גרביונים, או על פטישים אחרים, וברור שלא רק על הפטישים שלי ספציפית - בלי שיובן כמובן מאליו שהכל הוא בהקשר של שליטה או כאב? איפה אני יכול להכיר עוד אנשים כמוני, איפה אני יכול לחפש פארטנריות להגשמת פנטזיות?
לא ברור.
אז כן, אני חדש לסצינה, חדש לקהילה. אני לא מכיר ולא יודע, ולא הייתי שם בהתחלה, ואם אין אז כנראה שגם לא צריכים.
אבל אני צריך. ואני לא מסוגל להאמין שרק אני צריך.
לא כל פטיש הוא בדס"מ.
לא כל סקס קינקי הוא סקס בדס"מי.
לא כל מי שלא ונילי חייב להיות בצד כלשהו של השוט.
בהתחלה נתנו לי צווארון כחול.
כמו לכולם.
אם רק אעשה ביד, הוא יישאר כחול.
לעשות ביד זאת משרת צווארון-כחול בלבד.
אבל אם אמצוץ-
אז אט-אט,
כתם-כתם,
הצווארון שלי ילבין.
בשבוע שעבר שיחקתי עם הצעצוע שלי.
היא תיעדה:
