סִימוּלָאקְרָה

ואני יושב למעלה
לשמאלי מושכות,
הי דיו דיו
כך אקרא לה
ובידי השוט.

קפדנית היא למשמעת
את הכל עושה.
עקשנות אינה יודעת
תסחב כל משא.
לפנות ערב הסוסה
היא כבר רעבה,
הי דיו דיו
אי אי אי הויסה,
בואי לאורווה

אם תגלה לי את שלך, אני אגלה לך את שלי

הוא החמיא לי לחיוך
אז נתתי לו, את הפה
אולי לתמיד, אולי בהשאלה

הוא חשב שהוא עשה עסקה טובה
(בכל זאת, חור הוא חור)

אם הוא רק היה יודע
מה החור הזה פלט
ומה החור הזה בלע

יש לקוחות תכלס, אלה שבאים לתקתק עבודה. גומרים הולכים. איתם הכי קל. קצת מציצות, קצת דוגי, קצת גניחות, אצבע ברקטום והם מתפוצצים לי על הפנים, מבסוטים עד הגג.
יש את הלקוחות שמחפשים הכלה ואוזן קשבת. אני קוראת להם לקוחות בבלת.
עם הבבלתים הזיון תמיד מרוח, מלא הפסקות, כי הם בעיקר עסוקים בלזיין לי את השכל על האשה, הילדים, על המשכנתא, על הבוס המתעלל. הזיון איתם מעייף כמו הסיפורים שלהם. איטי, משעמם, ותמיד במסיונרית, כי הם רוצים להסתכל לי בעיניים כשהם גומרים. זה נותן להם תחושה שבאמת אכפת לי.
ויש סוג אחד מאוד מסוים, סוג שלא מגיע כמעט אף פעם. הצופים.
הם אוהבים לשמור על מרחק, בהתחלה.
מבקשים רק להסתכל.
הם מבקשים שאתפשט מולם. ושאגע.
הם בוחנים אותי מכף רגל ועד ראש, מתעכבים על כל איבר. העיניים שלהם לא זזות ממני, והמבט הזה שלהם עליי, הוא גורם לי להיות נוכחת. מודעת.
קורים דברים מעניינים, כשהגוף והראש מתחברים תחת עין בוחנת.
פתאום אני שמה לב לכל שאיפה. לכל נשיפה. להחזקה של הגוף. התנועות שלי, הן מתארכות, משתהות. הופכות שלמות יותר. המגע שלי בעצמי, הוא אחר. הוא מתכוון. אני מרגישה את דפיקות הלב מתפשטות לי בורידים, מרגישה פעימות בעיניים, באוזניים, בקצות האצבעות, בכוס. מרגישה את הזיעה ניגרת מכל נקבובית, את הרוק, נאסף מחלל הפה ומחליק במורד הגרון, לאט.
וככל שאני יותר מתקלפת, ומתגלה בפניהם, הם מצמצמים אלי מרחק. המבט שלהם הולך ומתפקס. הולך וסוגר עלי. חושף אותי. הם מחפשים לראות את הבפנוכו שלי, את הלשד.
ואני, מתמסרת למבט הבוחן הזה שלהם.
הופכת מופקרת יותר, נזקקת יותר. ככל שהם יותר מתקרבים, אני יותר נפתחת.
הם אוהבים לראות אותי גומרת, הצופים. כי שם, בדיוק שם, הבפנים והבחוץ שלי הופכים אחד. שם הם רואים אותי. את האמת שלי. בזום אין.
הצופים הם הסוג האהוב עלי.
גם הזין שלהם, הוא תמיד הזין הכי יפה

היה לו חיבוק חזק כזה. לופת.
לא חיבוק דרדלה עדין, אלא מהסוג של החיבוקים המוחצים. אלה שמוציאים את כל האויר מהגוף, מפוקקים עצמות ומשאירים סימנים על העור.
חיבוק שניתן, ונלקח, כאילו החיים תלויים בו.
הוא היה לי נעים ומכאיב באותה המידה. הרגשתי גם מוגנת וגם מותקפת, אף פעם לא ידעתי להחליט מה יותר.
ואהבתי את זה. אהבתי להיות עטופה בו. אהבתי שככל שמחץ אותי יותר לתוכו, כך שמעתי חזק יותר את פעימות הלב שלו.
זה הרגיע אותי. השתיק את כל הרעשים שהיו לי בחיים. ובראש.
אמרתי לו שלא יפסיק לחבק. שכך אני רוצה להיות. לנצח, בתוכו.
ואז נפרדנו לתקופה. דברים קרו אצלי, דברים קרו אצלו. כל מיני נסיבות שלא איפשרו להיפגש. ולא יכולתי לשאת את זה.
הרגשתי חשופה, בלי המעטפת שלו. בלי הזרועות המגוננות שלו. הייתי תלושה, כמו שקית מתנופפת ברוח נעה ונדה בלי כיוון.
ביום שנפגשנו שוב, קפצתי ישר לתוך הידיים שלו, בבכי מטורף. התחננתי שלא ישחרר אותי עוד. לעולם.
הוא חייך אלי, ניגב את הדמעות, תפס אותי חזק חזק, אסף אותי אליו, הידק והידק את הזרועות שלו סביבי, בלחץ מתגבר והולך, עוד ועוד, עד שהרגשתי איך אני נבלעת בו, נשאבת לתוך הגוף שלו פנימה, כולי.

מאז אני כאן, בתוכו. ונעים לי.
להיות עטופה בו ככה נותן לי ביטחון. ושקט.
לפעמים אני קצת מתגעגעת למגע של הזרועות שלו עלי. לתחושה המוחצת הזו.
ברגעים כאלה אני מחבקת את עצמי, חזק חזק, הכי חזק שאני יכולה. מחבקת ומקשיבה ללב שלו. מבפנים אני שומעת אותו קרוב יותר

אוהב זונות?

תמיד כשאני צופה בסרטי פורנו שלי, אני מתבאסת על עצמי.
יש לי פאק כזה שאני רואה רק את הפגמים. אף פעם לא רואה את היופי של הסרט עצמו ואת היכולות שאני מפגינה בו. וזה עצוב, שאני לא מעריכה את עצמי יותר, כי אני באמת נותנת את הנשמה, בכל פריים ופריים.
נגיד בסרט הזה שאני משחקת בייביסיטרית, בסצינה שהאבא חוזר לפני האמא ולוקח אותי לגאראז׳ ומפמפם לי את הגרון תוך כדי שאני מסתכלת עליו בעיניים דומעות, כל אחת אחרת היתה עפה על עצמה, על איך שהיא הצליחה לקבל את הזין העצום שלו עמוק בלי להקיא ובלי כלום. בשוט אחד צילמנו את זה ואפילו הבמאי נגנב ממני שלא ביקשתי לעצור אפילו פעם אחת. אבל הסתומה שאני רואה רק את הקמטוטים שיוצאים בצדדים של העיניים כשאני מוצצת. שונאת אותם. צריכה כבר לעשות בוטוקס.
או בסרט ההוא, שאני תלמידה שנשארת בריתוק, והמנהל ועוד שני מורים מזיינים אותי בספרייה בתור עונש ופותחים לי את כל החורים סימולטנית, במקום להתמקד בגמישות שלי, שהשתפרה ממש בשנה האחרונה, או בזה שלא השתמשנו בכלל בלובריקציה כי רציתי לשמור על אותנטיות, כל מה שתופס לי את העין (זו עם הקמטוטים) זו הבטן שיוצאת לי בכל פעם שהם מכופפים אותי. חייבת להרגיע עם הפחמימות.
ובסרט של האונס הקבוצתי, שאני זוכרת כמה חיכיתי להשתתף בו, כי אהבתי ממש את העלילה והתחברתי לדמות, שהיא ילדה טובה מבית טוב כזו, שחוזרת בלילה מפעילות בתנועה ונקלעת בטעות לסימטה חשוכה, בסצינה של הבוקקה, שעפתי עליה ולא רציתי שתסתיים כי היתה אחלה אנרגיה עם כולם, התבאסתי לגמרי כשראיתי איך התחת שלי הצטלם שם. רופס כזה. רוטט. חייבת לעבוד יותר על הסקוואטים. ולחזור לרוץ.
השחקנים על הסט תמיד מפרגנים. תמיד נותנים לי מילים טובות. אומרים שאני אחת השחקניות שהם הכי אוהבים לעבוד איתן. כי אני סופר מקצועית ולומדת את כל הטקסטים, וגם נפגשת איתם לפני הצילומים לעשות חזרות, כי אתם מכירים את המשפט, practice makes perfect.
אבל לא יעזור כלום.
לא יעזרו הניתוחים, ולא הסקוואטים ולא כל הדיאטות. יש לי עיניים דפוקות. עיניים דפקטיות שרואות רק דפקטים.
חייבת להרגיע עם הפחמימות

כשהייתי צעירה, הרבה לפני שהפכתי לזונה, חלמתי להיות שוליית קוסם.
אהבתי לצפות בקוסמים עושים את ההוקוס פוקוס הזה שלהם, שולפים דברים, מעלימים דברים, מכופפים דברים, חותכים דברים ומחברים מחדש. רציתי ממש, להיות הדברים האלה. רציתי להיות חלק מהקסם.

בסוף לא הסתדר.
אבל למדתי לבלוע

אני אוהבת ניגודים.
אני אוהבת כשחם ויורד גשם. זה מזכיר לי בית רחוק.
אני אוהבת לצאת מאולם קולנוע חשוך אל שמש מסנוורת של צהרים. זה משחק עם הראש, מבלבל לי את החושים. אני לא עושה את זה מספיק.
אני אוהבת לצחוק חזק עד שכואב בלחיים וכואב בבטן ויורדות דמעות ואז נהיה קצת עצוב. גם את זה אני צריכה לעשות יותר.
אני אוהבת מתוק עם נגיעה של מלוח. או חריף. תנסו פעם תמר עם קמצוץ מלח אטלנטי.
אני אוהבת כשקשים איתי. כי אז אני מתרככת. כשמהדקים לי את הרצועה. כי אז אני משתחררת לחופשי.
אני אוהבת להיות זונה כזו שאוהבים. לא רק שמשתמשים.
אני אוהבת תשישות של גוף אחרי מאמץ, כשאי אפשר לזוז והכל כבד כבד אבל הנשמה מרחפת גבוה מרוב אנדורפינים.
אני אוהבת סטירות מיד אוהבת. אוהבת עיניים קפואות שמסתירות חיוך.
אני אוהבת לשתות יין פלצני עם ג׳אנק לידו. נגיד פיצה שמכינים מפיתה עם קטשופ וגבנצ במיקרו. ואני בכלל לא אוכלת גלוטן. או מוצרי חלב. אבל אוהבת. לפעמים. לטנף את הגוף הנקי מדי הזה שלי.
אני אוהבת את שבת בבוקר מוקדם, כששאריות של בליינים שבורים של סוף לילה מתערבבות באנשים רעננים שרק התחילו את היום.
אני אוהבת מעט מילים שמספרות סיפור שלם. אני אוהבת שתיקות שאומרות הכל.
אני אוהבת לשיר ולזייף. ממש לזייף. עד שלא נשאר זכר מהשיר. או לרקוד יפה ואז פתאום לתת כמה מובים כאלה כמו שמבוגרים רוקדים. זה מצחיק אותי. אבל את זה אני עושה רק כשלא רואים.
אני אוהבת דלתות חבויות שלא מבחינים בהן כשחולפים לידן, אבל אם פתאום עוברים דרכן מגלים עולם קסום.
אני אוהבת להרגיש זרה בארץ שלי. כמו תיירת. אבל להיות שייכת. למישהו. אולי לך.
אני אוהבת דופק שקופץ מאפס למאה. בגלל מהלך לא צפוי שעשו עלי. אני גם אוהבת הפוך, דופק מהיר שנרגע. כשאני מרגישה שוב בטוחה.
אני אוהבת כשנותנים לי תחושה שהכל יהיה בסדר. כששום דבר לא. בסדר.
אני אוהבת סערות כאלו שנבנות תוך שניה, שמים בהירים מתכסים עננים כבדים, גשם ניתך, מציף, כאילו סוף העולם מגיע, ואז בבת אחת זה חולף כאילו מעולם לא קרה. והכל נותר נקי יותר. זה מזכיר לי בית

לאן נעלם המאסטר?
הסאבית המבולבלת עשתה ברדק בחייה, וכעת לא מוצאת את השולט שלה.

אנא סוטים, עזרו לזנזונת לגלות היכן מסתתר המאסטר.

צבעו יפה את הנשלטת בשטפי דם, ורק את הנעלם השאירו בלבן.

בין הפותרים נכונה יוגרל חור פרוץ