סִימוּלָאקְרָה

יצאתי לטייל בך

ילדה קטנה עם מרחבים אינסוף

זו העונה עכשיו, את יודעת,

ואני מצאתי

את התות הכי מתוק בשדה

לנצח

בוא לא נעשה מזה סיפור גדול

אני אוהבת את הרגע הזה לקראת סוף אימון, כשהגוף עוד עובד אבל כבר מפורק וכואב ותשוש, ובדיוק שם כשנגמר לי הכח, המאמן דוחף עוד קצת, מותח את קצה גבול היכולת שלי. ופתאום קורה קסם.
זו כבר לא אנרגיה של גוף, שעובדת. זו אנרגיה של ראש, שמושכת את הגוף בעקבותיה. הגוף מתמסר, מתעלה על הקושי, שוכח מהכאבים ומהעייפות, וסוחט ספרינט אחרון.
כשהראש מאמין, הגוף מסוגל.
וכשהגוף שועט קדימה, הנפש ממריאה מעלה.
אני חייבת להרגיש מאותגרת. כל הזמן. רק כך אני מסוגלת לפרוץ את הגבולות של עצמי.
אני אוהבת כשמותחים את היכולות שלי. פיזית, ונפשית.
כשלוקחים אותי לקצה. ועוד קצת. כשגורמים לי להאמין שהבלתי אפשרי אפשרי.
וכשאני מאמינה, אם תגיד לי לקפוץ, אני אקפוץ. כי אדע שזו לא נפילה שמחכה לי מעבר לסף התהום. אף כח כבידה לא יחול עלי שם. כי שם, אני עפה

כש אהיה שבויה
אני אפסיק לברוח
ממך

(וגם כשלא תענה אותי, אני אגלה לך את כל הסודות)

יש לא מעט אנשים שהשמש זורחת להם מהתחת. זה אפילו די נפוץ. הכרתי בחיי כמה כאלה.
התופעה הזו תמיד מפליאה אותי, ומעוררת קצת קנאה, כי אצלי זה הפוך.
אצלי היא שוקעת שם. יום יום, עמוק פנימה.
ואתם יודעים איך זה עם שקיעות. שקיעות זה רומנטי, גם כשהן בתחת. ואני, אני לא טיפוס דביק. הרומנטיקה שלי היא לא זרי ורדים ושוקולדים.
ובגלל זה מכביד עלי, כשבכל שקיעה עוצרים מולי זוגות אוהבים מחזיקי ידיים, תוקעים בי מבטים מזוגגים, מתמזמזים ומתנשקים עד שתם המופע.
וזה עוד החלק הקל. כי אם יש משהו יותר גרוע מזוג מתמזמז מול שקיעה, זה זוג מתחתן מול שקיעה. ובעונה הם רבים עלי, כי כולם רוצים שקיעה כשהם אומרים איי דו. הם חושבים שזה מצטלם טוב, לאלבום. מצטלם טוב בתחת שלי.
המלנכוליים שבאים לבכות מולי זה כבר סיפור אחר.
אפילו שאני יודעת שזה שלהם, הדכאון, זה תמיד גורם לי לפקפוק, אם הם לא בוכים קצת בגללי. וזה עושה לי קצת עצוב.
ובכל זאת, ולמרות כל זה, אני שמחה על השקיעות שלי, ובחיים לא הייתי מחליפה אותן בזריחות מהתחת.
כי בסוף כל שקיעה, כשהשמש נבלעת לי עמוק בחור, מגיע הלילה.
ובלילה, קורים הדברים הכי טובים

מזרן על רצפה
ארון
שטיח
4 פינות חדר חשופות

הכל לבן. 

קירות
רצפה
מצעים
תחתונים וגופיה*

ושקט.
בין הצלפה
להצלפה

*יהיה גם עציץ ירוק. אבל הוא לא ישרוד

תעמיד אותי במקומי

אם הייתי יודעת היכן הוא

כבר הייתי

מה אתה רואה
כשאתה מסתכל עלי?

ומה זה אומר
עליך?

כשטיפות
נוחתות עלי
ברחוב

אני פותחת פה
ואומרת
תודה, פבלוב

להרגיש, זה כמו לרכב על אופניים?
כבר שכחתי איך זה מרגיש, להרגיש.
גם לרכב, שכחתי איך.
מרגישה כמו מצבר ששבק חיים, ולא מצליחה להניע. אולי כי האורות נשארו דלוקים. סתם נשארו כי מישהו שכח. אחרון שיצא לא כיבה את האור. או אולי זו בעצם אני ששכחה.
ועכשיו אין מצבר. ואין אורות. ויש עוד דרך לעבור.
אולי צריך להניע בדחיפה. זה ידוע שיש הנאה, בדחיפה. בדחיפות. חזקות. עמוקות. נחושות. עד שארגיש שוב, עד שאנוע.
חייבת להמשיך לנוע, כדי לשמור על איזון.
כמו על אופניים.
ויש עוד דרך לעבור