תמיד הרגשתי שונה מדי.
גדולה מדי, שקטה מדי, עם חוש הומור משונה ותחביבים מוזרים מדי.
תמיד הרגשתי בחוץ. הפעם היחידה שהרגשתי שאני ממש חלק ממשהו הייתה בצבא, ולמרות שאני עדיין בקשר עם רוב האנשים, אנחנו כבר לא קבוצה כמו פעם. חוץ מזה - בתיכון כולם היו חברים שלי, אבל לא הייתי חלק מאף קבוצה. אני זוכרת שבסיום י"ב הזמנתי כמה אנשים אלי הביתה לאיזה ערב אחד, וכולם אמרו כן, אבל ביומיים שלפני ביטלו כולם.
יש לי חברים בלימודים, בעבודה. אבל אין לי חברים בבית.
זה כנראה משהו אצלי - קשה לי לשמור אנשים קרוב אלי.
הייתה לי חברה טובה אחת, אבל אחרי משבר ביננו לפני כמה שנים גם זה כבר לא ממש אותו הדבר.
לפני כמה חודשים חשבתי שמצאתי לי חבורה אחרת, אבל גם זה התמוסס מהר מאוד.
הלוואי והיו לי חברים שיכולתי לספר להם מה אני מרגישה.
זה כל כך כואב לי שהמקום היחיד שאני יכולה לדבר על הדברים האלה זה באנונימיות של האינטרנט.
אני מפחדת שבגלל שאין לי קשרים חברתיים טובים אני גם לא אצליח למצוא קשר רומנטי טוב.
לפעמים אני רוצה לצרוח לכרית, להוציא את כל הכעס על העולם הזה.
אני אוהבת לטייל, ותמיד שואלים אותי למה אני מטיילת לבד. הם חושבים שאני מתבודדת, אבל הם לא מבינים שאני פשוט בודדה.
