|
|
|
לְפַעֲמִימִים
יוֹרְדוֹת לִי דְּמָעוֹת
אָז אֲנִי אוֹמֵר שֶׁזֶּה הַלֵּב שֶׁלִּי מַפְשִׁיר.
וַאֲנִי אוֹהֵב לֵאמֹר מִלִּים
שֶׁמְּגַלּוֹת טֶפַח
וּמְכַסּוֹת טְפָחַיִם.
פָּשׁוּט כָּזֶה.
אָז הַשָּׁבוּעַ בָּכִיתִי יוֹתֵר מִפַּעֲמַיִם.
וַאֲפִלּוּ הַשָּׁמַיִם
בָּכוּ יַחַד אִתִּי.
וְנֵרוֹת שַׁעֲוָה
טִפְטֵפוּ לִי עַל הַלֵּב
וְזֶה כָּאַב.
אֲנִי יוֹדֵעַ
שֶׁאֲנִי נָסִיךְ.
וְיֵשׁ לִי מָקוֹם
שֶׁאֵין בּוֹ אֲבָל.
זֶה מַרְגִּישׁ
שֶׁאֵין לְתָאֵר.
מוּש,
וּכְשֶׁנִּכְנֶסֶת הַשַּׁבָּת בָּאָלִי לָמוּת רַק קְצָת.
רַק עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת.
מוש,
היו היה גמד.
ענק.
מאוד.
עפת.
רחוק.
אל מעבר לענן.
אין מילים
שיוכלו לתאר
כמה עצוב.
אין מילים
שיוכלו להסביר
כמה היית.
גמד ענק.
גמאאאדי הלך. מוש,
אז יצאתי החוצה.
וערמתי רגשות.
לכדי ערימה גדולה וענקית.
והייתי ממש נמוך.
על ידה.
רציתי לרדת אל המים.
להיות נימפאה צהובה.
לצוף כמו פרח מים.
אבל אני בכלל פרח יבשה.
פתאום רציתי להיות הכל.
רציתי להיות הכל.
כדי לא להיות אני.
ואז אבסורדים המון.
השתקפו על פני המים.
הבטתי אל שמים.
הן היו מכוסים בלוט.
אם רק מישהו יסיט.
הוא יראה אותן.
השמים שלי.
שחורים.
כל כך שחורים.
ואין שמש שתאיר.
וראיתי את המילים.
שתיתי אותן.
ונכנסתי שוב.
ספק רווי.
ספק צמא.
המון נקודות.
הנה עוד אחת.
ועוד. ועוד.
כמו נשקו לנעל אחת.
ונשרפו הנקודות.
אל תוך עצמן.
וידעתי אז.
הגיע הזמן.
טבילת האש.
של מישהו אחד.
ספק ילד.
ספק איש.
עמוס נקודות.
נקודות נקודות.
בנקודות קטנות.
נקודות טובות.
הלב.
נוכחתי לדעת.
חומר בעירה.
שישרף הלב.
על האש.
רק שתהיה שם.
ביקשתי.
שוב בלב.
מישהי אחת.
שתכאיב.
ותלטף.
תשפיל.
ותחבק.
לב.
על האש.
מישהי אחת.
מישהי.
שתדע לנפנף.
וזאת הייתה.
רשמתי לעצמי.
טבילת אש.
חלק ממני.
הנחתי כאן.
חלק. מוש,
זאת הייתה מסיבה 🎈
ומוש אומר תודה.
#אור,
#דורה,
אופפפ שאי אפשר לתייג.
מוששש,
זה תמיד מגיע בחושך,
בלילה כשהיא לבד,
אז היא נזכרת בהכל
ומתחילה לבכות,
אין קול שילטף שירגיע,
וכמה אפשר לחכות.
והלב שבור לרסיסים,
ודמעות באיזה טעם,
היא רוצה להרגיש אחרת,
לחזור לישון כמו פעם,
כי בלילות הבודדים,
אומרים "כולם מתמודדים"
והזכרונות המתוקים מעלים אבק,
הן אני לבד, בשדות החשופים,
בשדות המאבק.
ואז מגיע בוקר,
מסמן אור ראשון,
וכאילו אין למה לקום,
ובכלל עדיף לישון,
רק לשכוח מהכל,
יותר כבר לא מנסה,
אולי לקום וללכת
וללבוש את המסכה,
ולחייך לעולם כאילו כלום,
כאילו כלום.
כי בלילות הבודדים,
אומרים "כולם מתמודדים"
והזכרונות המתוקים מעלים אבק,
הן אני לבד, בשדות החשופים,
בשדות המאבק.
מושש,
#רקאומר. יומקסוםם! 😋. מוש,
לפעמים באלי ללכת לאיבוד.
ואני לא יודע איך.
עכשיו,
אני כאן.
חזרתי,
אולי.
כן חזרתי.
ויש מילים שלא אומרים בקול,
ויש מקומות שאסור לכתוב הכל,
כאן מותר, זהו הבלוג שלי.
מוש,,,,,,,,,,,,,,!
מוקדש ללבנה בנשים,
המתוקה כל כך,
יותר מדבש, ומסוכר ענבים.
עליה אפילו שלמה ארצי לא ידע לשיר.
רק הלב שלי.
מעט מן המעט,
על חודה של מקלדת,
ברמזים קלושים,
כמו שאני אוהב.
מושש,
הלב שלי,
הוא ארמון.
עם מלא מלא חדרים.
פעם לכל אחד נתתי להיכנס.
לעשות בליבי כבתוך שלו.
לא היה לי מפתח.
היום, אין כניסה.
רק לאנשים שיודעים לב מהו,
רק לחלק מהחדרים.
את, עדיין נכנסת,
באה ויוצאת.
קחי לך אמת,
כואבת ככל שתהיה.
אבל מזוקקת וטהורה.
כמו שאנחנו אוהבים.
אנחנו אוהבים.
וכל הקורות אז בלילות ההם,
הלא כתובים הם בין השורות,
בלי מילים, בלי אותיות,
בדמעות.
בספר דברי הימים החמים,
במגילת הֶסְתֶר.
קחי לך, שוב.
מפתחות אל הארמון שלי.
שְלִי מגפייך מעל רגלייך,
הילכי בעדינות.
את יודעת.
והלוואי,
יפתחו כל החדרים.
כמו אז.
מוש,
🚴🚴🚴🏿♀️ 🚴🏿♀️🚴🚴 🚴 🚴🏿♀️🚴🏿♀️
