מתחת לפרווה

ארבעה מתוך שבעת הימים האחרונים היו יבשים, שזה הרוב.

הכנסתי את עצמי לפינה דחוקה עם השלמת העיבודים שצריכים להיות מוכנים לפורים. אלו שירים ומחרוזות מתוך ״לה לה לנד״, ״מאמא מיה״ ו״סיפור הפרברים״ ויש המון שכבות של תזמור שעליי להוציא לפי שמיעה, לנגן ולגרום להם להישמע כמו תזמורת חיה.

מצד שני אין כמו דדליין רצחני כדי להמריץ את הסוסים ואם כבר להיות בהיסטריה עדיף שזה יהיה לפרק זמן קצר.

מדי פעם במהלך ימי העבודה הארוכים המוח תובע הפסקה. בבוקר הייתי אצל האוסטאופת ולאחר שחזרתי ועבדתי שעתיים הרגשתי דחף מבעבע באזור האגן.

בזכות התרגול עם אפליקציית הקיגלים כבר כמעט חודשיים שרירי רצפת האגן שלי התחזקו משמעותית ואני מרגיש אותם מתכווצים בצורה ונילית ספונטנית כשאני רואה נשים יפות ברחוב או באוטובוס (אני גם ממשיך לרקוד כל יום, אתמול פיזזתי עם "I'm Still Standing").

הלכתי למיטה לאונן.

אני מקפיד להתפשט לגמרי, לקחת את הזמן, להתלטף עם עצמי, לפעמים להדליק את נר הStrawberry Pound Cake. להשתמש בLube. זה שינוי מהותי, רוב חיי זה היה פשוט לשלוף ולגמור עם זה כמה שיותר מהר.

עדיין אין לי ממש פנטזיות או מישהי לפנטז עליה אבל איכשהו בזכות התחזקות החומרה אני מצליח לדרדס איזה נרטיב מנטאלי אמורפי במסגרת המגבלות שהטלתי על עצמי (דברים שבאמת הייתי רוצה שיקרו עם נשים אמיתיות, בלי פורנו או גירוי ויזואלי ובלי אקסיות).

היום הרגשתי קפיצת גדילה משמעותית וממש זיינתי לעצמי את כף היד (גם עברתי משום מה ליד שמאל) בתנועות אגן נמרצות. אני משתדל למשוך לאזור ה15 דק׳. בהפסקה הבאה עשיתי סיבוב שני וגם אותו לא חיפפתי.

קשה באימונים-עוד יותר קשה בקרב.

אני מתרגש לקראת החופשה הרומנטית עם עצמי בצפון בתקווה שלא תפרוץ מלחמה שתקלקל את התוכניות ושאצליח להשלים את העיבודים בזמן. 

בפגישת הוידאו עם המאמנת הרוחנית ביום שישי דיברנו על ריקוד, שהוא אחת הטכניקות שהיא ממליצה לשחרור רגשות תקועים.

סיפרתי לה שכילד הייתי רוקד שעות בחדרי עם תקליטים של מייקל ג׳קסון, פסקול הסרט ״פלאשדאנס״ והסדרה ״תהילה״ וגאבי הזכירה את ״Footloose״ שגם אותו היה לי על תקליט.

גם בשנות הclubbing שלי כשהייתי בן 30 הייתי רוקד הרבה, במיוחד בדאנג׳ן המקורי בכיכר קדומים.

איכשהו עם השנים נהייתי כבד יותר, רגשית וגופנית ועכשיו זה מרגיש לי ממש מביך לרקוד. ביקורת ומודעות עצמית משתקות אותי, למרות שבזכות ההבנה העמוקה של מוזיקה אני חושב שהגוף שלי יודע לרקוד היטב (ואני גם יוצר המון מוזיקה למחול למען השם).

החלטתי לנסות להתחייב לשיר אחד. חשבתי שאסיט את הוילונות בסלון, אפנה את גבי למראה ואעצום עיניים.

אתמול בבוקר הרגשתי אמיץ, שמתי שיר של אשתי סברינה באוזניות ורקדתי בעיניים עצומות עם הגב למראה. זה היה כיף ובאמת גרם לשינוי חיובי בזרימה ובאנרגיה.

הבוקר רקדתי שוב, והפעם העזתי להסתובב אל המראה בעודי רוקד, ואפילו אהבתי את מה שראיתי.

והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה. 

לפני שלושה חודשים אתר משחקי המוח בו אני מתאמן כבר חמש שנים עבר מתיחת פנים משמעותית. משחקים חדשים נוספו, הישנים רועננו ושיטת חישוב הניקוד השתנתה לגמרי. הם הודיעו שהשיטה החדשה מדויקת יותר ושירידה בניקוד (LPI) היא טבעית וצפויה.

זה לא היה נעים לסיים אימון קשה עם צניחה בניקוד, אבל זה היה ממש פוגעני לרדת מהאולימפוס ולהיות חכם יותר רק מ99.8% משכבת הגיל שלי, כמו איזה צמית.

חרף העלבון המשכתי להתאמן, להסתגל ללוק ולפיל החדש ולהשתפר במשחקים החדשים. זה היה טיפוס ארוך ומתסכל אבל הבוקר סופסוף חזרתי למקומי הטבעי:

כמו כן עליתי כבר לפני זמן מה אלפיון בפיתוח השמיעה המוזיקלית אחרי נצח שהייתי תקוע ב99.7%:

ובפיתוח שמיעת הסאונד שהתחלתי רק לפני כמה חודשים אני מתקדם יפה:

(זה היה humbling לגלות כמה המשחקים שם קשים לי).

בלילה חלמתי שיש לי חברה חדשה משכונה לא מוכרת. אני זוכר שחפנתי את שדיה, היא הביטה בי, הבחנתי בריסים העדינים שלה וזה היה נעים.

התבאסתי להתעורר, מה גם שאני אמור לעבוד ולנקות היום ולא ברור עוד אם הגוף והנפש מוכנים לזרום עם זה.

בשלישי בבוקר החלטתי על שלושה ימים יבשים רצופים כדי לאזן את הנזקים של תחילת השבוע. זה כנראה שיא מאז אפריל 24 ואני מתכנן לשלב מעתה ימים יבשים מדי שבוע (נגיד בשני ובחמישי, במקביל להמשך ההפחתה בשאר הימים).

השינה הייתה מאתגרת, במיוחד בלילה השני, אבל הצלחתי וגם הוכחתי לעצמי שזה אפשרי.

בפגישת הוידאו עם גאבי המאמנת הרוחנית היום דיברנו על הדפוס הזה של כמה ימים טובים בהם אני מצליח לשאת את עצמי בפרודוקטיביות בריאה וגם נהנה מהדרך, ואז לפתע כמו נגמרת הסוללה ואני נופל תשוש למעמקי הבור השחור.

הסכמנו שמה שחשוב זה שאני מצליח להרים את עצמי יחסית מהר ולא מתייאש ומוותר כי נשבר לי הstreak, וגם בימים הקשים אני מצליח לצמצם נזקים. התזונאית שלי לשעבר נהגה לומר שמה שבאמת משנה זה מה עושים 80% מהזמן.

גאבי הציעה שאכתוב לעצמי מכתב באחד הימים הטובים שייועד לקריאה כשנופל עלי יום קשה. היא היתה יפה במיוחד הפעם, החמיאה לי על החולצה הצבעונית של הגרייטפול דד והייתה גאה בי שעמדתי בהצלחה ב15 דק׳ של נשימות מהירות לבטן ולחזה (in, in, out) בשכיבה על הגב על הרצפה. 

אתמול שמעתי אלבומים של קינג קרימזון כל הדרך לנחל תבור ובחזרה, ופתאום התחוורה לי המשמעות של משהו שהוספתי לפרופיל לאחרונה בלי לחלוטין להבין למה.

עדכנתי בדמעות את המילים ״ילד שמש״ עם לינק.

כשהחלטתי בנובמבר על שלושה טיולים בחודש עד הקיץ היה לי ברור שאחד מהם יהיה לצלם פורנו תורמוסים בנחל תבור במחצית השניה של פברואר.

כשהגעתי לבריכה הגדולה החלטתי בעצת שתי מדריכות קק״ל חמודות להאריך משמעותית את המסלול ולהמשיך לחלק שעוד לא הייתי בו בקניון הנזלת.

המשך המסלול התגלה כמיוחד מאוד וכשחזרתי למעלה כעבור כ6 שעות הדאגה היחידה שלי היתה שאאלץ להפסיק את רצף הטיולים בגלל דובי המלחמה ששבו לנהום ממרחקים.

אני צריך אהבה ופרחים, לא פילים ותותחים.

עדיף להישאר על השביל גם כשהוא מאוד קשה מאשר ללכת לאיבוד.

אני חושב שנהייתי overwhelmed מהשליטה העצמית וכל העשייה החיובית. מגיע הרגע אחרי שבוע or so שכל הדפוסים הישנים והheritage שלי (כמו שבן קורא לזה) מרימים את ראשם צמא הדם ודורשים את ליטרת הבשר שלהם ממני.

עוד לא למדתי לאזן ולהפוך את ההרגלים החיוביים החדשים שלי לsustainable.

עליי לסלוח על ההתרסקויות ולחזור שוב ושוב למסלול.

זה נורא קשה לחית לבד, להיות האחראי הבלעדי.

ואני יודע היטב שמחכים לי 12 עד 20 שבועות של עבודה אינטנסיבית עם דדליינים וציפיות.

בדרך כלל בשלב כלשהו אני נכנס לסחרור של אדרנלין וקורטיזול שמאפשר את כל ההיפר-תפקוד הזה, לא בלי מחיר שנגבה מברה״נ שלי.

קיוויתי ועודני מקווה שהשנה אצליח למצוא איזון בריא יותר.

בינתיים נראה שהנפש שלי כל כך נבהלה מהעתיד הקרוב שכבר נכנסה לשיתוק, להכחשה ולתרדמת במטרה לאגור כוחות.

אני רוצה לקום ולהגיד לה, זה בסדר ילדה, הפחד שלך טבעי. אנחנו נעבור את זה ביחד. אנחנו תמיד עוברות. אנחנו נהיה בסדר. we got this. אנחנו לא צריכות אף אחת ושומדבר, יש לנו זו את זו.

אבל במרכז החזה, בלחיים ובעיניים יש קול מאוד ברור שאומר: ״אני רק רוצה לישון״.

בחצי השני של הלילה הארוך שרקחתי לי חלמתי על קוביית סבון מוצק שמחליפה צבעים, נישאת עם הרוח ומרגיעה הכל. אני זוכר גם חלומות פחות רגועים, עם טיפוס על קיר גבוה מדי בשכונה מפוקפקת ומישהו ממוצא רוסי שמציע לי לאחוז בזין שלו בעודי מדלג בין הקיר התלול עליו מצאתי את עצמי לבין הבריקדה עליה הוא נתלה. הכוונות שלו טובות אבל אני מוותר בנימוס ובסוף מוצא את הדרך לרדת בהדרגה לקרקע.

אני גם זוכר כמה ניסיתי לחזור לאותה קוביית סבון מחליפת צבעים מרחפת ונעימה.

רוגע הוא כל כך נדיר בשבילי.

רק בחלומות, ורק לעיתים מאוד רחוקות.

אני ממשיך לבחון את הגבולות של מה בלוג באתר בדסם עשוי להיות. 

נראה שבמסגרת הלילה האפל של הנשמה היקום ממשיך להשמיד חלקים מהזהות שלי כדי לאלץ אותי להכיר בצרכים הכי מודחקים וללמוד לחיות בלי קרקע יציבה מתחת לרגליים התשושות. 

קמתי עם אפס רצון לחיות. 

בסופ״ש ישנתי ונחתי. לא נהניתי ולא התפרקתי. שמרתי על מסגרת מתונה ובריאה. 

זה לא עבד, בראשון בבוקר הנפש סירבה בכל תוקף לתפקד, גם לאחר שלוש שעות של השהייה ונסיונות עם מדיטציה ועוד טכניקות שלמדתי. 

הררי העבודה והדדליינים הלוחצים לא מזיזים לנפש שלי בשלב זה. כשזה לא רוצה לעמוד, לא משנה כמה אשפשף את זה, זה לא עומד. 

אחרי שהתחלתי לשתות כתבתי לתומר שתיקן בשנה שעברה את הפטיפון שהיה של אבא של פריטי:

שבוע טוב איינשטיין ❤️

הפראמפ שלי Manley Voxbox התחיל לעשות בעיות בחודשים האחרונים ועכשיו זה נהיה אקוטי עם hiss קבוע ופצפוצים.

זה המכשיר:

כתבתי להם, הם תקשורתיים וגילו לי את יום ההולדת שלו (7.6.01, ובאותו היום נשלח לישראל). כנראה שצריך להחליף מנורות, בנוסף הם אמרו לי שכדאי להחליף capacitors וביקשו תמונה של הבטן שלו.

Feb 10, 2026, 9:43 AM PST

Hi Dan,

Thanks for the photo.

Oh dear, what happened to that unit?
Was it in a fire of flood?

It is so dirty inside.
I'm surprised that unit is still working, or even somewhat working.

Would it be possible for you to clean it out with compressed air?
And then send us another photo after it has been gently cleaned with compressed air.

Let me kow.
Thanks!!

עשיתי כמצוותו, צילמתי ועניתי: 

No fire or flood, just the daily grind of music production for 25 years. (Quit weed and nicotine in 2018, was smoking all day long up until then). 
It was actually working great until the current hiss and popping. 

Cleaned it with compressed air and took another photo, hope that helps. 

כעבור יומיים התקבלה התשובה:

Hi Dan,
 
Ok, understood.
 
I consulted further with my senior tech on this.
See attached, edited photo.
 
Circled in red are the capacitors that you should replace:
(8x) 33uF 450V electrolytic capacitors and (2x) 10uF 450V electrolytic capacitors.
 
Be aware that the capacitors, circled in red, that are farthest to right are hidden under the rear panel horizontal PCB. 
 
Do you need to purchase these 10 capacitors from us?
 
If yes, then please provide your missing billing & shipping address info below

סיכמתי את הודעתי לתומר ב: 

שאלתי: אם אזמין מהם את הcapacitors (מוליכים?) והמנורות, האם תרצה ותוכל להחליף אותם?

תומר ענה: 

״הי דן, מה העניינים?

צר לי, אבל אני לא מכניס לכאן ציוד מנורתי. לא נוגע.

אני אפנה אותך למישהו.

סשה הוא פנסיונר של סוני. היה מנהל מחלקת מצלמות שלהם בכלבו שלום. עבדתי איתו פעם. איש חמוד. מנורות זה הבייבי שלו. למעשה, רק מנורות. הוא אלוף בזה.

הוא היה מתקן מגדלי שידור סובייטים בבולגריה. היה מתקן לשרים ופונקציונרים בולגרים טלוויזיות של אז. הוא חי מנורות. בודק מתחים עם האצבע. זה קטן עליו.״

תומר היה אפולוגטי ועניתי לו שזה בסדר, אני אוהב אותו ומכבד את הגבולות שלו. 

כתבתי חזרה לLen בקליפורניה: 

Hey Len. My local genius technician won’t do tubes. 
He recommended some other retired technician: “he used to fix broadcast towers in Bulgaria. fix ministers’ televisions. he lives tubes, checks currents with his fingers. he got this.”.

This is overwhelming.
I only ever truly realize what the Voxbox does in the rare times when it breaks, (last time was probably 13 years ago, some power thing, some shady local guy got it fixed).

My question: 

Could you send me proper boxes and shipment materials (like you would ship a new Voxbox but with no Voxbox in it) and then I’ll ship it to you to do whatever is required and you would ship it back (through FedEx express or something equivalently fast), and what would be the estimated cost? 

Thanx, 
(why is life so hard?)
Dan. 

היחידה המאגית הזו, בשילוב עם יתר הציוד והצוות (אני) באולפן היא מה שגורם ל*כל* זמר/ת, מפורסמים ומנוסים ככל שיהיו להתפעל מהסאונד שהם שומעים באוזניות, להרגיש מועצמים ובטוחים ולהעניק את הביצוע הכי טוב שיש להם. אני יכול לעבוד גם בלעדיה, כמו שאני יכול להתקיים גם בלי אהבה ומיניות, כמו שאני יכול לחיות בלי חֲבֵרוּת אמיתית, כמו שאני יכול ליצור בלי השראה, ללכת בלי אנרגיה, להתקדם בלי יעד, לישון בלי שלווה ולהמשיך בלי תקווה.  

אבל זה יהיה כל כך הרבה יותר קל ונעים עם.