מתחת לפרווה

הגיע השלב שהכותרות כבר לא חדשות וזה רק עוד ועוד מאותו הדיכאון.

אני מתנחם עם אמיליה מ”Chicken Shop Date” שגיליתי ביוטיוב וברוסטביף שפיץ שייטל שהכנתי מאחת הפרות שהגיעו מהגולן בבוקר.

עושה מה שמצליח להניע את עצמי לעשות, מתבדח עם עציצי והנה עוד יום עבר.

בקרוב הפרק הזה במלחמת העולם השלישית שהתחילה כנראה עוד ב2020 ייגמר ותהיה הפוגה עד העונג הבא.

בקרוב הסחלב שכבר הצמיח כמה וכמה ניצנים יפרח והשמש השוקעת תגרום לו לנצנץ.

בקרוב האבל על התכניות שנחרבו יוחלף בתכניות חדשות, כשהמצב טיפטיפה יתבהר ויתיצב.

בקרוב ארגיש שוב כמו עצמי ואוכל להתמקד בקידום השאיפות והמטרות שלי ללא תלות בסיטואציה החיצונית.

בקרוב הצלקות על הלב יגלידו ורוח אביבית חמימה תנשב ותביא איתה מנגינה חדשה.

בקרוב ארגיש את החמימות המחברת של חיבוק ואת ההתפרצויות הגעשיות של נשיקות תשוקתיות ואוהבות.

בקרוב אתעורר בבוקר עם חיוך נמרץ ורצון לחיות.

עם קריסת כל התכניות ועצם היכולת לתכנן אני רק מנסה שכל יום יהיה קצת לפחות קצת פחות גרוע מקודמו מבחינת תפקוד, תזונה וצריכת אלכוהול. 

אתמול היה פחות גרוע משבת וראשון והיום הצלחתי להתקלח ולהתגלח, לחזור לתרגל מדיטציה, להוריד זבל ולהחליף מצעים, לקיים שתי פגישות עבודה טלפוניות ולעבוד קצת,  לשטוף כלים ולהכין מרק קוף עם אטריות, טחינה וסלט ירקות. 

הבוקר הצלחתי להניע את עצמי לסיבוב ההצטיידות השבועי ביוחננוף בצומת חולון ובשוק רוטשילד בבת ים (ובג׳וני משקאות בפלורנטין לחזור לוודקה הזולה והאפרורית שלא מעודדת שתיה). לקראת הסופ״ש שעבר לא עשיתי קניות כי הייתי אמור להיות בפאקינג חופשה רומנטית עם עצמי ועם פרחי הבר.

באחת הנגלות שוב מצאתי את עצמי עולה לקומה השביעית ברגל אל מול כל השכנים שירדו למקלט וחלקם גם השמיעו הערות (״צריך לרדת לא לעלות!״). לא לגמרי הצלחתי להימנע מתגובה מתריסה.

אני לא יכול להסביר להם שאני מעדיף למות מאשר להיות תקוע איתם במקלט שהוא גם בית כנסת במשך שעות במצטבר, שאני מרגיש מחולל מצפצופים מחרידים בטלפון שלי שלא ביקשתי ושאין לי איך לבטל חוץ מלכבות את הטלפון, ושבאופן כללי לנייד את עצמי על פי פקודה זה קונספט ש*אולי* הייתי נפתח אליו עם מישהי שגם מעניקה לי עונג עילאי, ובטח לא עם ממשלת ישראל.

עכשיו יש לי אסאדו בתנור לעוד 4 שעות וחולשה נוראית בגוף ובנפש. קשה לשמור על השגרה הבריאה כשכל התכנית קרסה, כל עמודי התמיכה התפוררו, אין שום תקווה בכלל, עברתי בבת אחת מsold out עד הקיץ למובטל מאונס עם אופציה להיות שוב בהיפר תפקודיות עם דדליין דחוק בהתראה של רגע (אני דוחה את שליחת ההודעה לפרס ישראל שלדעתי תקוע בחו״ל). הג׳ים סגור, אי אפשר לטייל, עד שכל זה יגמר (זמנית, עד הסבב הבא חצי שנה לאחר מכן) כבר הכל יהיה צהוב והביל ועוד אביב בוזבז על כלום.

גם בבלוג לא כזה נעים לכתוב כי כל מיני (שולטים) באים להסגביר לי למה אני טועה ולנופף בזין הציוני המיינסטרימי והפרו-משטרי שלהם. dudes, אני אפילו לא במצברוח לכוס. מרגיש שזו טרחה מיותרת לכולנו.

אני יודע שזה דיכאון, אני מכיר אותו כמו שאני מכיר את עצמי.

בכיתה ז׳ הנהלת חטיבת הביניים דרשה שאלך לטיפול פסיכולוגי. הפסיכולוג שהוריי הגרילו ביקש שאביא את המשפחה הגרעינית איתי. המשפחה הגרעינית השתוממה אך הגיעה בכל זאת.

לאחר כמה פגישות הפסיכולוג אמר: ״דן הכי שפוי מבין כולכם, כי אתם מתנהגים כאילו הכל נורמלי וסבבה״.

שומדבר לא נורמלי וסבבה במצב החירום המתמשך הזה, כבר שנה שביעית, ואני חושש שכבר אזלו לי הכוחות להפוך לימונים לקפירינייה, לשתוק ולהמשיך לשחות.

דיסטרוקיד עדכנו אותי שהיום הרליס של ״מלחמת כריות״ חוגג שנתיים... וכמה קרה בשנתיים האלה. 

יומולדת שמח אלבום שובב שכמוך, ברוך הבא ל Terrible Twos. 

☮️ 🌼🌷✊🏿 

אני מקווה שישראל לא רצחה את המנהיג האיראני המתועב, כמו שאני מקווה שהאמריקאים לא  במתקפה הבלתי חוקית (על פי חוקיה שלה), כמו שאני מקווה שישראל לא באמת רצחה , כי אני מאמין שרצח מוביל לעוד ועוד רצח ואף פעם לא למשהו טוב ומתבייש להיות אזרח של הצד התוקפן במלחמות. 

אני מרגיש מנוכר לסנטימנט הכללי, חוויה שמוכרת לי מילדות ומושרשת בי. במובן הזה באמת שכבר לא איכפת לי למות כי נמאס לי מהחיים האלה ומהא.נשים המגעילים סביבי. 

הטלפון מכובה, התריסים מוגפים, אני נהנה מהסאונד הדרמטי וההיקפי של האזעקות והפיצוצים (הרבה יותר אותנטי וimmersive מהצפצוף הדיגטילי המחריד מהטלפון) והלוואי שבאמת כולם ירצחו את כולם עוד הלילה ויהיה כבר שקט בעולם היפה הזה.

בבוקר הלכתי 3 ק״מ לסופר פארם אלנבי כדי לקנות אטמי אוזניים ומשם תכננתי לאסוף את הרכב מפלורנטין, לחזור הביתה, לשטוף את הכלים, לארוז, להתקלח ולהצפין לגולן.

הרחובות היו שקטים ושוממים ורק פליטי מסיבות מחופשים והומלסים חלפו על פני בדרך. בקופה של הסופר פארם הטלפון התחיל להשמיע את הצלילים הרועשים. נכנסתי לכמה רגעים למרחב המוגן שלהם. אספתי את הרכב מכוח האינרציה.

כשהגעתי הביתה התקשרתי למרום גולן ושאלתי מה עושים. הבחור בקבלה ענה בצחקוק מיואש: ״מבטלים״. ביטלתי גם את ההזמנות למסעדות. החזרתי את הרכב לפלורנטין וחזרתי ברגל לאחר שדיברתי עם goto והם הסכימו לא לחייב אותי על ביטול ההזמנה ל4 ימים.

בדרכי חזרה התקבלה עוד התראה מעיקה וכשהגעתי לבניין ועליתי במדרגות זה היה כנגד זרם השכנים שהיו במגמת ירידה למקלט ותהו למה מישהו עולה. באזעקות הראשונות עוד יצאתי לחדר המדרגות מנימוס. עכשיו כבר כיביתי את הטלפון כי הסאונד הזה מאוד לא נעים לי.

אם כבר תוקפים משטרים אפלים רק כדי להסיט את תשומת הלב הציבורית אני יכול לחשוב על עוד לפחות שני משטרים אפלים שהעולם יהיה מקום טוב יותר בלעדיהם.

גם את מחרוזת ״סיפור הפרברים״ האימתנית שבאמת הכניסה אותי להתקף חרדה.

בבוקר (קמתי ב4 לעבוד), קצת אחרי שהצלחתי לתזמר את השליש הראשון והמאתגר ביותר (״ממבו!״) התקשר הכוריאוגרף הג׳ינג׳י המפחיד להגיד שהכל נשמע פצצה ויש לו רק ממש מעט הערות קטנטנות.

הספקתי גם להכין שיעורי בית לקראת השיעור עם בן שנגנב כשהשמעתי לו מה עשיתי עם ״סיפור הפרברים״:

“No wonder you keep getting hired”.

Gabie היפה ממש שמחה לשמוע שרקדתי השבוע, איבחנה שהשיח הפנימי שלי משתנה (בהקשר לקריסה שלי אתמול) ותרגלנו מדיטצית visualization של התרחבות התודעה עד לקצוות הגלקסיה ובחזרה.

הזמנתי מקום (לא בקלות) ליחיד בכל המסעדות שרציתי.

צפוי להיות קר (אפס מעלות בלילה), מעונן חלקית ויבש.

מלחמה עדיין לא פרצה.

אני הולך להיות מתוק, מקסים, קשוב, שובב, מצחיק וסקסי ורוצה לגרום לעצמי להתאהב בי עד עמקי נשמתי בחופשה הרומנטית הזו.

לפעמים אני שוכח מכמה דברים אני נגמל בו זמנית תוך תפקוד מלא ואז מתפלא כשיש לי תסמיני גמילה.

אלכוהול, בנזודיאזפינים, trauma bonds, codependency, limerence, פורנו, וורקוהוליזם, אכילה רגשית, אהבה, סקס, קשרים רעילים או אסימטריים.

אתמול אחה״צ זה תפס אותי, אחרי ששלחתי ארבעה מתוך חמשת הנאמברים הדחופים ליעדם לקראת פרזנטציה לפקידי העירייה המפונפנת. עד שעה זו לא התקבלה הודעה: ״אח יקר דבר איתי כשתוכל״ מה שאומר שזה כנראה עבר בשלום. נשארה לי מחרוזת ״סיפור הפרברים״ והסטיות המוזיקליות של לאונרד ברנשטיין מאיימות עליי ומשתקות אותי, למרות שההגיון אומר שברגע שאתחיל להתמודד עם זה הקוביות יפלו למקומן.

לפנות ערב השתמשתי בכל ארגז הכלים כדי להצמד ליעדים ולא לקרוס. זה עבד חלקית. בערב כשכבר לא נותר בי כוח ראיתי שוב את החבובות עם אשתי סברינה קרפנטר (שהיא כמו מתדון בשבילי) והואיל והמנוי החודשי שעשיתי לדיסני עדיין בתוקף ראיתי גם את ״Up״ בפעם השלישית בחיי ובכיתי במשך שעה וחצי.

הראש והגוף כואבים מאוד והנפש מותשת ואומללה.

נרדמתי לא טוב, הרגישות שלי לחומרים גברה כנראה. באחד החלומות הלכתי למסיבת פטיש באזור התחנה המרכזית. הבחור בדלפק במבואה החשוכה הסתבך קצת עם הניסוח כששאל אותי לבסוף במבוכה: ״אז מה בעצם אתה עושה פה?״. מיאנתי לענות ולאחר שבדק במחשב וראה את הוותק שלי ברישומים אישר להחתים לי את היד, אבל אז הבנתי שהשארתי את הבגדים למסיבה בבית. חזרתי ברגל בגשם זלעפות, מתלבט אם לחזור למסיבה או לא. אשתי לשעבר הגיעה הביתה בשלב כלשהו. רוחה עדיין רודפת אותי בסיוטים כמעט מדי לילה.

התעוררתי לא טוב, שעה לפני השעון, בארבע בבוקר, אחרי מעט מדי שינה ועדיין עם אותה תחושה עצובה וחרדתית.

נמאס לי לעקוב אחר חרחורי המלחמה המטומטמת כמו שאני עוקב אחרי מזג האוויר הצפוי בשבת ובתחילת השבוע הבא (ובשני המקרים האינפורמציה לא יציבה, לא אמינה ומתעתעת).