|
|
|
המוזה שקיבלתי השבוע הפיחה רוח במפרשיי, ליבתה את להבותיי וסייעה לי להשלים את יצירת המוזיקה להצגה על ההומו המרוקאי.
בדרך כלל מחמאות מחליקות ממני כמו חמאה מטפלון ואני כמעט ולא שומע אותן למרות שהן נאמרות די הרבה (דברי ביקורת או רגעי קרינג׳ רודפים אותי לנצח) אבל הפעם בגלל שאני באמת חושב שהצלחתי להגשים את החזון וליצור שפה מוזיקלית מקורית, יחודית ומשמעותית עם מוטיבים חוזרים ומתפתחים, אעשה מאמץ קטן לשאוף את המחמאות מהבמאי לריאות:
הלילה ישנתי רק שעה ועשר דקות ונראה לי שלא הייתי up so late מאז הניינטיז… 😵
אמש יצאתי לפגישה חברית ראשונה עם מישהי שסחפה אותי להתכתבות אינטנסיבית בהודעות סגולות בשבועיים האחרונים. החריפות השובבה שלה העמידה לי את המוח, זקפה את אוזניי הארנבת הפנימית שלי והוציאה ממני שנינות, חדות ועוררות ששכבו קבורות ומכוסות באפר ואבק זמן רב.
במשך שבועיים דיברנו בין היתר על דרדסים (מי יותר שונא דרדסים, גרגמל או רגזני?), על צניחת הרקטום של הפיל המיתולוגי בסנטר, על אלוהים הצומי, התלותי וחסר הבטחון שזקוק לסדנה לטיפול בכעסים ועל אדם וחווה שכנראה עשו אנאלי עד שגילו את החור השני. אמנם בפער הגילים בינינו אפשר לשכן בגיר, אבל היא אמרה שאני עדיין קצת underaged בשבילה.
תכננתי לעשות סיבוב, לפגוש אותה ליד דוכן התפוחים אצל הירקן המשותף שלנו ואז לחזור כמה תחנות ברק״ל, ללכת ק״מ עד פארק מדרון ושם לפרוש שמיכה סגולה ולבזבז קצת חיים יחדיו כפי שהציעה:
בסוף היא כבר התקרבה באופן עצמוני והרסה לי את התפוחים. בדרך חשבתי שאני הולך להרשות לה להיות מי שהיא, ובתמורה גם ארשה לעצמי להיות מי שאני. היא ירדה מהרכבת כמו רוח נעורים, יפהפיה והורסת ברמות קשות ומסוכנות בשמלה שחורה מינימליסטית וקצרצרה שכל הזמן נפתחה מאחורה בגלל שפע הטוב מקדימה.
לאחר שהגענו לפארק פרשתי במומחיות מרשימה (באמצעות פענוח כיוון הרוח) את מרבד הקסמים הסגול ונשכבנו. היתה לה את השפיכה המוקדמת המהירה בהיסטוריה כשניסתה לקרב את התיק שלי כך שאוכל להניח עליו את הראש ובכך שפכה על השמיכה את המים שנשארו בכוס הפלסטיק ממנה לגמתי רגע קודם לכן. הרגעתי אותה שזה בסדר וזה קורה גם לבחורות אחרות.
חתול שחור-לבן לא אטרקטיבי במיוחד החל לחוג סביבנו במעגלים הולכים ומצטמצמים מה שדי הלחיץ אותה. היא חשדה שהוא מנסה לצותת לנו. היתה לו נקודת שפם כהה על החלק הבהיר של הפרצוף, והיא זיכתה אותו בכינוי הלא אוהד: ״קיטלר״.
בשלב כלשהו ראיתי אותה מגיבה בהתרגשות לאיזו התרחשות מאחוריי, ולפני שהבנתי מה קורה הרגשתי חבטה בינונית בגב שלי. הפניתי את מבטי וראיתי עולל כבן שנה כפוף בתנוחת עובר מוזרה שבדיוק התחיל לבכות ולצרוח. הייתי נבוך וקיוויתי שלא יחשבו שעשיתי לו משהו. כמה שניות לאחר מכן הופיעה אמא שלו וגירדה אותו מהדשא. מסתבר שהתפוחית ראתה אותו מתגלגל מראש הגבעה עד שנעצר בערך באמצע המדרון על הגב שלי. (היו שם הרבה משפחות עד אחרי חצות בגלל חג הקורבן).
היא ליוותה אותי הביתה מה שגרם לי להרגיש מאוד מסורס ולא ג׳נטלמן אבל שמחתי על עוד זמן איתה, ולקראת 2am היא עלתה על מונית אחרי 5 שעות יחד והותירה אותי אפוף smitterness (הלחם של smitten ו bitterness). היה לי מצחיק והוקסמתי עד לשד עצמותיי הרטובות מהמים שהיא שפכה על השמיכה.
לא הצלחתי להירדם עד 4 ועוד התכתבנו קצת:
אם לאהוב
זה בעצם לאהוב את עצמי כשאני איתה
אז המצב לא טוב.
בהמשך לפוסט הקודם,
עבדתי גם במהלך החג של היהודים והצלחתי (נראה לי) להשלים את כל הסצנות במרוקו.
עכשיו העלילה נודדת לאירופה, ועל פי התכנית את ז׳אן הדוש השוויצרי אמור לגלם (מוזיקלית) פסנתר.
(פיתחנו פה גאוות יחידה בינתיים, אנסמבל הנגנים הוירטואלים ואני. נראה לי שהחלילנית מזיינת את נגן העוד).
התחלתי לחשוב איך זה יסתדר עם העולם המוזיקלי שבראתי, כי היחסים של מהדי עם ז׳אן אמורים להיות שחזור של היחסים שלו עם סלימן, אחיו הגדול ממנו ב15 שנה שמזיין אותו בתחת בקביעות.
הבמאי אמר על ז׳אן שהוא ״תקוע בתחת של עצמו, חושב שעם כסף הוא יכול לקנות הכל, וגם מזלזל מאוד בתת תרבות המרוקאית, אליטיסט קפיטליסט מסריח״.
ואז חשבתי שזה דווקא מעולה שהפסנתר יהיה מעונב, מרובע, מעודן ומתורבת (בניגוד לעוד המחוספס, המלוכלך והפראי), כי כשאנחנו משחזרות אנחנו לא יודעות שאנחנו משחזרות. בהתחלה זה נראה שונה לגמרי מהדבר ממנו אנחנו נמלטות. ההיפך המוחלט.
אז הפסנתר יתחיל מנומס ומקסים ואז, כשהחרא יתחיל להכות במאוורר, אוריד אותו לתווים הנמוכים במודוס Phrygian Dominant עם בדיוק אותן מנגינות של סלימן; כדי שיבינו שגם כשהיא משנה מקום, צורה וסגנון, ההתעללות נשארת אותה התעללות.
וכשכל האהבה שאי פעם קיבלת היתה שלובה, מותנית וכרוכה בה, זו האהבה היחידה שאת יודעת לחפש ולמצוא לעצמך.
בימים אלו אני יוצר מוזיקה מקורית למופע תיאטרון מחול של הפסיכופת כוריאוגרף האהוב עליי.
היצירה עוסקת בנער מרוקאי שגדל בבית נורמטיבי בו נשמעים מדי שבת רעשי אלימות וזעקות כאב של האם. אחיו הגדול ממנו ב15 שנה, אותו הוא אוהב ומעריץ, מזיין אותו בקביעות ומסרסר בו.
בהמשך האח נוטש אותו בחוסר כל ונעלם במפתיע לטובת נישואין עם אישה. הנער מקבל מלגת לימודים באירופה ושם משחזר את מערכת היחסים עם האח בעזרת גבר שוויצרי מבוגר וסמכותני שמנצל אותו ומתעלל בו.
המטרה היא לא ״לקחת את הקהל למרוקו״ אלא להראות שהסיפור הזה מתרחש בכל זמן ובכל מקום, ממש מתחת לאף.
אמנם אין לי שום קשר לנושאים כמו אלימות במשפחה, ניצול מיני, מערכות יחסים מתעללות ומשחזרות, הסתתרות מאחורי מסכה נורמטיבית ואינטלקטואלית, כאב ושליטה תמורת אהבה ובית וכו׳, אבל עדיין אני מצליח איכשהו ללחוץ על כל מיני קלידים וכפתורים ולקוות שיהיה בסדר.
יש רק שלושה שחקנים והתפאורה היא מיטה שהופכת לקיר ולשולחן, אז החלטתי הראשונה היתה שהמוזיקה צריכה להיות די מינימליסטית. החלטנו על כלי שייצג כל אחת מהדמויות (קאנון לדמות הראשית, עוד לאח הגדול, חליל בנסורי לאם).
אני משתמש גם בסינתיסייזרים ובטכניקות אלקטרוניות מודרניות (פילטרים, לו-פיי ומניפולציות מתקדמות של סאונד) לצד מודוסים שונים, משקלים אי זוגיים ופוליריתמיקה כדי לתמוך בתנועה ולהעצים אותה, לספר את הסיפור ולהעביר לצופים את הסבטקסט הרגשי ישירות לתת מודע מבלי ליפול לקיטש רגשני מצד אחד או לאוונגרד מנותק מהצד השני.
אנחנו בערך באמצע הדרך, אני מרגיש שהעולם המוזיקלי כבר נברא והתבססה בו שפה יחודית. רוב הזמן המוזיקה פשוט נוצרת מעצמה וההשתדלות העיקרית שלי היא לא להפריע בהתלבטויות ובפחדים.
חוזר הביתה
חוזר חלילה
חוזר בתשובה שלילית
חוזר לסורי
חוזר ונשנה
חוזר וניעור
חוזר כמו תוכי
חוזר על עצמי
חוזר על עצמי
חוזר מנכ״ל
חוזר למוטב שלא
חוזר כמו שידור חוזר של זהו זה
זה לקח שלושה שבועות אבל הצלחתי לחזור ולהשוות את שיא כל הזמנים שלי בתרגילי המוח היומיים ולהיות חכם יותר מ99.8% משכבת הגיל שלי.
האגו שלי לא פויס. ״גדלתי מהר מדי ואני עדיין סולחת לאט מדי״. (Elena Torna)
הלילה הפחתתי עוד את המינון, לרבע (!!) כדור שינה ו1.5 מ״ג קסנקס. השינה המסוממת במילא מרגישה כמו לאכול קלקר. זה ממלא את הבטן אבל לא טעים, לא מזין ולא באמת משביע. כמובן שעם כל הפחתת מינון חוזרות עוד ועוד הפרעות שינה. עם חלקן נדמה שאני מצליח ליישם גישה קצת יותר מועילה בעזרת טכניקות הcbt שאני לומד.
עיון בסטטיסטיקה מלמד שהתחום היחיד בו עוד לא חזרתי למאזן חיובי הוא פתרון בעיות, מה שדי מעניין, כי כשהייתי בתחתית השפל זה היה התחום היחיד שלידו הופיע חץ ירוק קטן למעלה בתוך יער החצים האדומים המשפילים. תהום אמרה אז שהואיל ואני טוב בפתרון בעיות, אז אדע לפתור גם את בעיית הצניחה הקוגניטיבית.
אבל מי כמוה אמורה לדעת שיש בעיות שאפילו אני לא מצליח לפתור.
הכוויה שחטפתי מהקומקום לפני שבועיים כבר היתה בשלבים מתקדמים של החלמה, אבל בבוקר תהום הגיבה לטיזינג החביב והמדוד שלי (בעיטות פס לתחת וצ׳פחות קלילות לראש, כאלו שנועדו להמיס את הקרח, למשוך תשומת לב ולא כאבו גם על פי הודאתה) בדקירה אימפולסיבית ונטולת שליטה עצמית של ציפורניה בדיוק באותו מקום כאוב ביד שלי.
היא הרגישה רע אחרי זה והתנצלה הרבה, כמו שהרגישה רע והתנצלה אחרי שמאוחר יותר התחילה לפתות ולסשן אותי למרות שראתה שאני לא מצליח לפקוח את עיניי ולהישיר מבט אליה, כפי שבדרך כלל קורה אחרי עוד פרק זמן בו התמסרתי אליה, נוצלתי, כאבתי, הושפלתי והענקתי לה את כולי ואז קיבלתי בחזרה התפוגגות ונטישה. לבסוף היא שאלה אם אני בסדר למרות שהיא ראתה מאוד בבירור שאני לא בסדר (בדיוק קלטתי שאני שוב בייסיקלי מחכה שהיא תגמור כבר) ועניתי שנראה לי שמוטב להפסיק.
אין לי כבר כח לנהל את השיחות האלה ולהסביר שזה מתחיל מהראש, ממשיך ללב ורק אז מתקדם לאיברי המין, ולא בסדר ההפוך.
כמו כן אין לי כבר כח להסביר שוב ושוב שבשביל לרסק ולגרום נזק מספיק רגע אחד של חוסר תשומת לב ואובדן שליטה, ובוודאי כשמדובר בשבועיים.
השבתי שאני סולח על השריטה ביד ושעם כל כמה שהיא שורפת ולא נעימה, אני מעדיף 10 כאלו בחודש על מה שהיא עושה לי ללב.
בלילה ישנתי גרוע והיו לי סיוטים קשים.
שכל הזמן הזה אני טובע
ו(כמעט?) כולם רק דוחפים לי את הראש עמוק יותר פנימה
וכמה שיותר קרוב יותר עמוק.
בצוהריים התייצבנו בצוותא לחזות במחזה החדש של ידידי הותיק יואב גינאי (שהפקתי מוזיקלית את שיר הסיום באלבום האוסף המכובד של שיריו, בו שכנעתי אותו לשיר בקולו ולהתמסר לעיבוד ברוח הפילם-נואר שהצעתי).
זו היתה מונודרמה סוחפת בכיכובה של מירב גרובר שהייתה פשוט פנטסטית ולפתה באצבעותיה את לבו של הקהל מהשניה הראשונה עד האחרונה ולא הרפתה לרגע, עם אינספור ניואנסים מדויקים וחיבור רגשי עמוק לדמות שגילמה.
בדרכנו החוצה חבקנו ידיים איתה והודיתי לה נרגשות. היה ניכר עליה שעברה חוויה משמעותית בדיוק כמונו.
כשפסענו לאוטובוס חזרה לדרום העיר תהום התחילה לדבר על ההצגה ומייד השתתקה מדמעות שחנקו אותה. עברו דקות ארוכות עד שהצליחה לבטא את עצמה מבלי להשתנק מבכי. גם לי נקוו דמעות בעיניים מהדקה הראשונה ונשארו תקועות בגרון עד הסוף המר-חמוץ-מתוק.
כל העסק תפס אותי קצת לא מוכן כי באתי נקי ונטול ציפיות וכבר שכחתי כמה תיאטרון יכול לטלטל ולהסעיר. בשניה שנכנסנו לאולם הוא היה לי כל כך מוכר למרות שרגע לפני לא יכולתי לדמיין אותו בעיניי רוחי.
יש תאריכים ביולי למי שזה מעניין אותה או אותו ואני ממליץ בחום.
https://www.tzavta.co.il/event/3729
