בבוקר נשאתי בידיי את הכיריים עד לתחנת האוטובוס ועליתי על קו 19 שעוצר ממש בפתח החנות. לא היה לו דגם מתאים להציע לי ולפיכך הוא ביטל את העסקה ויצאתי עם הזין ביד.
החלטתי לקחת צ׳אנס עם האזעקות ולחזור ברגל בשביל הספורט (3.5 ק״מ) דרך חנות ברחוב שלבים שהתברר שנסגרה. ברגע שנכנסתי הביתה התקבלה התראה (מחוץ לבית אני מפעיל אותן) ושמחתי על השיחוק.
״לא מנצחים אותי כל כך מהר״ חשבתי בעודי מחפש באינטרנטים כיריים מתאימות לגומחה הרדודה (4 ס״מ עומק). התקשרתי, התייעצתי, כיוונתי לדגם שמצאתי באתר, התקשרתי למתקין מאתמול שאמר שאני לא צריך אותו ספציפית, התקשרתי שוב לחנות וביצעתי את הרכישה (מעדיף עסקים מקומיים קטנים על פני רשתות ענק חסרות פנים).
הפעם לא היתה הפרדה בין ההובלה להתקנה וכעבור שעתיים הגיע שבי עם הכיריים. הוא הביט בגומחה בפסימיות ואמר שנראה לו שבגלל כבל החשמל זה יבלוט בכסנטימטר וחצי וייטה קצת למרות שבמפרט כתוב שהעומק הוא אכן 4 ס״מ. הוא שאל מה אני רוצה לעשות לפני שהוא פותח את האריזה והשבתי שהבה נאלתר ונמצא פתרון יצירתי. לא איכפת לי שזה לא יראה מושלם, רק חשוב לי שיהיה יציב, מאוזן ובטיחותי.
השיעור הזה של לא להיות פרפקציוניסט חוזר ומופיע מדי פעם.
שבי נענה לאתגר והשתמש במכסים השחורים הדקים של הכיריים הישנות כדי לאזן את הגובה עם הבליטה של הכבל וחתך רצועות קלקר מדויקות כדי לייצב את הצדדים. הודיתי לו על הנכונות והיצירתיות, עודדתי בקריאות התפעלות ולאחר שסיים ללחוץ באזורים שונים והכל היה יציב ומאוזן הוא סיכם: ״פגז!״.
אמרתי: ״פ- גז!״ אבל אני לא בטוח שהוא הבין את הבדיחה.
תוך כדי דיברנו על גירושין ועל תכניתו לעזוב את הארץ בקרוב לטובת בולגריה כי הכל כאן קשה וחסר תקווה. כשהבעתי ספק שאי פעם אוהב שוב הוא הביט בי בחוסר אמון ושאל: ״מה, אתה בררן?״. השבתי שגם בררן וגם בעייתי.
הוא צייד אותי באזהרות נקיון, במיוחד לגבי שימוש במסיר שומנים. כנראה שככה השמדתי את הכיריים הקודמות, בגלל הפרפקציוניזם (שוב זה) שהניע אותי לנקות ביסודיות מוגזמת את בסיס הכירה הגדולה.
לא נורא, עכשיו יש לי להבת ווק מהגיהנום ותחושת השלמה מוצלחת של משימה מאתגרת באמתחתי.