מתחת לפרווה

״סליחה על השתי זריקות״ התנצלה האחות כשסיימנו את בדיקות הדן (חמש מבחנות). 

השבתי: ״בעיניי זה פינוק, קיבלתי שתי דקירות במחיר אחת״ (לא הצליח לה בניסיון הראשון ביד שמאל).

השתנתי לכוסית בשירותים ויצאתי עם צמר גפן ופלסטר על גומץ המרפק בשתי הידיים.

אני אוהב רגעים של התפכחות, הם מביישים ומייבשים, מפשיטים את בגדי המלך החדשים ומדיפים ניחוח של גופה טרייה.

כמה נעים לבנות טירות בחול ומגדלים פורחים באוויר. לעצב חיות מבלונים מתנפחים וממפיות נייר. לזהות פנים ידידותיות בעננים ובסדקים ביציקות בטון ברחוב.

״תוצאות חלקיות״. גלוקוז הכי נמוך אי פעם. כל הכימיה בדם, ויטמינים, המטולוגיה ואנדוקרינולוגיה כחול ודי במרכז הסקאלה חוץ מ(ALT (GPT שיצא אדום, בטח בגלל האלכוהול שכנראה אחראי גם לטריגליצרידים המוגזמים. אם הייתי עושה את הבדיקות לפני המלחמה הכושלת הן היו הרבה יותר מוצלחות.

יש לי בדיקות דן מחר ב7 בבוקר בבלפור. הקופה התקשרה ולחצה. זה די מובן בהתחשב בעובדה שהיא מממנת לי זריקות להורדת הכולסטרול שעולות לה 120,000 שקל בשנה.

היפרכולסטרולמיה איז א ביצ׳, ביצ׳. 

אבל כל זה סדרים של העולם הישן, ואני די בטוח שבקרוב ישלחו לי צ׳יזבורגרים עם בייקון במקום זריקות. הכל עניין של עלות מול תועלת. 

במקרה הלא סביר שאתגרש מסברינה קרפנטר ואנסה כנראה תהיה אשתי הרביעית או הרבעונית: 

אני מתקשה להאמין שיש כאן תומכי ממשלה בקהל הלילה, אבל אם במקרה יש, ... נאא אין. 

אניווי, 

זה לא שאני השתניתי, המציאות השתנתנה. אני מוצא את כל מה שסביבי מפלצתי, מזוהם ועוין. האזרחות שלי חסרת ערך מוסרי. הדיירים פה לא נאים בעיניי. 

תמשיכו לעשות חיים בללקק אחת לשניה את המכתשים. 

יש בזה נחמה זמנית וחסרת משמעות, מי כמוני יודע(ת). 

הבלוג חוגג היום יומולדת 21, מה שאומר שהוא יכול לקנות אלכוהול באופן חוקי בארה״ב (לא שהוא יעלה על דעתו לבקר שם תחת השלטון הנוכחי).

ב22.3.2005 היה לי קר מאוד והתחלתי לכתוב את הבלוג בלי מושג איזו דרך ארוכה, מוזרה, מפותלת ומרהיבה אעבור בזכותו. ״חדש, חושפני ושערורייתי. נסו והתמכרו״, עם סמלון אישי של כלבלב סימפתי (כלובי, איזה מטורף זה שאפשר לנהל כאן ארכיון של 21 שנה. מגיע לך פרס ישראל על מפעל חיים). 

ד״א, אם אתן מתפתות לשוטט בשנותיו הראשונות של הארכיון ותוהות למה אין לייקים לפוסטים, זה (מרים את הקול) כי אז עדיין לא המציאו את הפאקינג לייק.

אני חושב על שורות כמו: ״הסיפור נגמר איפה שהוא התחיל״ אבל הסיפור עוד לא נגמר והוא גם התחיל הרבה לפני שהגעתי לכאן. אני עדיין מזהה את עצמי בבן ה29 ההוא למרות שבאמת, כמה אוקיינוסים וגלקסיות צלחתי מאז, כמה מערכות יחסים ורכבות הרים, כמה טלטלות והתעלויות והתרסקויות של הלב, כמה גמילות (ולא רק משימוש לא מידתי בשלוש נקודות).

בהרבה מובנים השאלות שהעסיקו אותי אז עדיין לא קיבלו תשובה, מה שמרמז אולי שתפקידי כאן עדיין לא הסתיים.

זה יומולדת לא כל כך שמח, אבל זו המסיבה שלי ואני אבכה אם בא לי. 

אמש בהתכתבות עם מישהי (זה קורה, לא לעיתים קרובות):

אני חושב שהגיע הזמן שאכריז על ניצחון במלחמה ואמשיך הלאה עם חיי האוזלים והולכים. 

כנראה לא הייתי צריך להתיר למציאות החיצונית לחדור לבועה הסכיזואידית שלי מלכתחילה. איזו טובה צמחה מזה? הרי אני לא במלחמה עם אף אחד וה*מצב* רק גרם לי להיות במלחמה עם הגוף שלי.

בהתכתבות עם הבן שלי בצוהריים הבעתי תקווה שהדרומית באילת (רוח) לא תגרום נזקים לשונית. הוא השיב שהוא מקווה שדווקא כן, שהטיילת המכוערת שהעירייה כפתה בעומק 10 מטר לאורך שנתיים תתמוטט ושהכל ילך לעזאזל. אני לא יודע מאיפה הוא אימץ השקפת עולם אנטי-מיינסטרימית כל כך. 🙄

השבתי שאם אני קיפודג רב קוצי הוא והעירייה זה אותו דבר מבחינתי. המשכתי לענות לכל אחד מהטיעונים שלו במורכבות בוגרת למרות שכבר הייתי בדרכי למקלחת לשטוף את עצמי מעצמי:

אני מתגעגע לתנועה ספורטיבית, לימים מלאים של יצירה פרודוקטיבית, לנגינה, לשירה. לניקיון ולהתקדמות. לשינה בלי פה צחיח מאלכוהול וסיוטים.

טיל יכול לפגוש אותי בכל זמן ובכל מקום. אני מעדיף שיפגוש אותי על הרגליים מחזק את השרירים שלי, או לכל הפחות עם גיטרה ביד ושיר בלב. 

אני במקסיקו. 🇲🇽

(איזה כיף לבשל עם הכיריים החדשות. לכפתורים שלהן יש תשעה מצבים מובהקים, זו לא סקאלה אמורפית, מה שמאפשר בישול ארוך מדויק בלי חששות והפתעות.)

אני שמח שיצאתי להפגין בכיכר הבימה.

ארגנו אותה כמה וכמה ארגוני שמאל כמו ״עומדים ביחד״, ״שוברים שתיקה״, ״זולת״, ״זעקת האמהות״ ועוד, כך שהנחתי שיהיו בערך 20 איש אבל הופתעתי לטובה. (רואים אותי ב! אפשר לשחק ״איפה ונוס?״). מצחיקות אותי תגובות השנאה שם. מיעוט שולי וזניח בלי ייצוג בכנסת אפילו, מה כל כך מרגיז אותם?

היה מאוד מוזר אך מרענן לשמוע דברים שאשכרה נשמעו נכונים והגיוניים והסכמתי איתם למרות שלא בקעו מפי. בשלב כלשהו שוטר דחף אותי והרגשתי שקיבלתי את החוויה המלאה. 

כשנגמר פסעתי הביתה בראש מורם ומורל גבוה מהרגיל. בסופרפארם באלנבי תפסה אותי התראה וירדתי לאפטר פארטי במקלט של בית המלון הסמוך.

בהמשך הדרך תפסו אותי עוד שתי אזעקות אבל הייתי בדרום הרצל בלי הרבה אופציות. השתרעתי שעון על חומת אבן סמוך לפארק החורשות עם גבי למזרח ואזני בסוף מדרכה.

כשהגעתי הביתה ראיתי שיש אקשן באנגליה אבל לא הבנתי בדיוק, ב*מה* הוא היה חמוש? והאם הוא התפרק מנשקו?

ברוך הבא לעולם ילד יפה שלי.

אני לא מאמין שהמלחמה הזו תיגמר ב2026 (הלוואי שאני טועה).

אני חושד שכל התכלית שלה היא לבטל את בחירות אמצע הקדנציה בארה״ב ואת הבחירות הכלליות כאן.

כשאני שואל את עצמי אם אני רוצה להמשיך לחיות התשובה הרגשית המיידית שעולה באופן אוטומטי היא ״לא״, מה שבהחלט מסביר את ההתנהגות שלי.

יש לי עבודה אבל אני ממש לא רוצה או מסוגל לעשות אותה, בטח שלא בלב חפץ.

מוזיקה לא טעימה לי באוזניים. אין לי שום דחף פעיל ליצור, או אפילו לפעול. כל מה שאני מצליח לעשות מדי יום זה רק באמצעות כח רצון וצורך מיידי, כמו לשטוף כלים כי כבר לא נשארו כפיות, כפות או מזלגות נקיים.

שומדבר שאני מנסה לא צובר מומנטום.

אמנם אין לי טלוויזיה אבל אני עוקב כמו נרקומן אחר הכותרות באתרים בארץ ובחו״ל, מנסה לקרוא בין השורות ולהבין מה באמת הולך כאן.

אני יודע שכנראה מוטב לי להתנתק מהכל, להתרכז בפעילות גופנית ותזונה, בוננות ונגינה, קריאת ספרים וכתיבת שירים, ניקיון הבית והנפש. יכול להיות שאלך להפגנה של עומדים ביחד נגד המלחמה מחר בצוהריים בכיכר הבימה. מההפגנות בקפלן נמנעתי אבל כאן לא נראה שיהיה צפוף. 

אף פעם לא דמיינתי מצב שיגמרו לי הכוחות, אבל שנה שביעית כבר של הנחיות והגבלות שלטוניות, של מצבי חירום… ומה יגידו ילדי הגן ובתי הספר? איזה דור צומח כאן? 

אני לא מתפלא בכלל שהנפש שלי בשביתה ושאף אחד מסביב לא נראה עצוב על כל זה.

בבוקר נשאתי בידיי את הכיריים עד לתחנת האוטובוס ועליתי על קו 19 שעוצר ממש בפתח החנות. לא היה לו דגם מתאים להציע לי ולפיכך הוא ביטל את העסקה ויצאתי עם הזין ביד.

החלטתי לקחת צ׳אנס עם האזעקות ולחזור ברגל בשביל הספורט (3.5 ק״מ) דרך חנות ברחוב שלבים שהתברר שנסגרה. ברגע שנכנסתי הביתה התקבלה התראה (מחוץ לבית אני מפעיל אותן) ושמחתי על השיחוק.

״לא מנצחים אותי כל כך מהר״ חשבתי בעודי מחפש באינטרנטים כיריים מתאימות לגומחה הרדודה (4 ס״מ עומק). התקשרתי, התייעצתי, כיוונתי לדגם שמצאתי באתר, התקשרתי למתקין מאתמול שאמר שאני לא צריך אותו ספציפית, התקשרתי שוב לחנות וביצעתי את הרכישה (מעדיף עסקים מקומיים קטנים על פני רשתות ענק חסרות פנים).

הפעם לא היתה הפרדה בין ההובלה להתקנה וכעבור שעתיים הגיע שבי עם הכיריים. הוא הביט בגומחה בפסימיות ואמר שנראה לו שבגלל כבל החשמל זה יבלוט בכסנטימטר וחצי וייטה קצת למרות שבמפרט כתוב שהעומק הוא אכן 4 ס״מ. הוא שאל מה אני רוצה לעשות לפני שהוא פותח את האריזה והשבתי שהבה נאלתר ונמצא פתרון יצירתי. לא איכפת לי שזה לא יראה מושלם, רק חשוב לי שיהיה יציב, מאוזן ובטיחותי.

השיעור הזה של לא להיות פרפקציוניסט חוזר ומופיע מדי פעם.

שבי נענה לאתגר והשתמש במכסים השחורים הדקים של הכיריים הישנות כדי לאזן את הגובה עם הבליטה של הכבל וחתך רצועות קלקר מדויקות כדי לייצב את הצדדים. הודיתי לו על הנכונות והיצירתיות, עודדתי בקריאות התפעלות ולאחר שסיים ללחוץ באזורים שונים והכל היה יציב ומאוזן הוא סיכם: ״פגז!״.

אמרתי: ״פ- גז!״ אבל אני לא בטוח שהוא הבין את הבדיחה.

תוך כדי דיברנו על גירושין ועל תכניתו לעזוב את הארץ בקרוב לטובת בולגריה כי הכל כאן קשה וחסר תקווה. כשהבעתי ספק שאי פעם אוהב שוב הוא הביט בי בחוסר אמון ושאל: ״מה, אתה בררן?״. השבתי שגם בררן וגם בעייתי.

הוא צייד אותי באזהרות נקיון, במיוחד לגבי שימוש במסיר שומנים. כנראה שככה השמדתי את הכיריים הקודמות, בגלל הפרפקציוניזם (שוב זה) שהניע אותי לנקות ביסודיות מוגזמת את בסיס הכירה הגדולה.

לא נורא, עכשיו יש לי להבת ווק מהגיהנום ותחושת השלמה מוצלחת של משימה מאתגרת באמתחתי.