מתחת לפרווה

איזה לילה גרוע.

הלכתי לישון עייף נורא כי בלילה בין שבת לראשון ישנתי רק שעתיים וחצי. כל הלילה היו לי חלומות מנג׳סים וריאליסטים על כל מיני אנשים מעצבנים וטרחניים שעיצבנו והטריחו והייתי בירושלים והיה בלאגן ודברים מעצבנים שקרו, ובעקבותיהם קרו עוד ועוד דברים מעצבנים.

קמתי תשוש ממש ומבולבל, העיניים צורבות, הבטן לא מרוצה, וכתף ימין כואבת מ8 הדקירות שהעניק לה האוסטאופת הנדיב שלי אתמול. לקחתי רק חצי כדור שינה וחצי מג׳ xanax כי קיוויתי לישון טוב בזכות כל העייפות המצטברת.

הפעם האחרונה שלקחתי סימבלטה היתה ברביעי בבוקר, כלומר חלפו חמש יממות. יש לי סחרחורות מדי פעם אבל הואיל והגוף שלי לא אהב את החרא הזה בשום שלב ולא חוויתי שום הטבות יש לי אפס תשוקה להפסיק בהדרגה ולהחדיר עוד מהזבל הזה למוחי האומלל.

הלב שלי אזור מוכה אסון, אני צוחק הרבה ובוכה המון, קשה לי פה בדירה, אולי אפילו יותר מאז שדיברנו בשבת וסיכמנו שלא תהיה מלחמת ציפורים ונעשה את זה מהר, בהסכמה ובעדינות.

זה ממש כואב. 

אני משתמש בסימבלטה חמישה שבועות ויומיים, ותופעות הלוואי הקשיחו בימים האחרונים. אתמול היה תמהיל מענג במיוחד של תשישות, דיכאון עמוק וחרדה חריפה. אני מתקשה להניע את עצמי ולהתרכז, מרגיש שאני לא יכול להתמודד עם שומדבר ושמצבי הנפשי רק הורע משמעותית בעקבות השימוש בתרופה.

לא חוויתי שום benefits מלבד חוסר תיאבון שגרם לירידה מהירה במשקל. מינון האלכוהול וכדורי ההרגעה והשינה דווקא עלה, למרות שהיה במגמת ירידה לפני הסימבלטה והייתי אמור להפסיק להרגיש צורך להשתמש בדאונרים.

אני מרגיש ממש ממש גרוע. קודם חשבתי שיש לי חום אבל מדדתי ואין. בבוקר ממש התקשיתי לצאת מהמיטה, לא רציתי לחיות את היום הזה. זה מאוד לא אופייני לי, אפילו בימים הכי קשים ואחרי לילות טרופים הייתי קם מיד ויוצא מהמיטה.

גם המיניות נפגעה קשות חרף ההבטחות, התחושות עמומות והגמירות בפעמים הנדירות שאני מאונן ממש לא נעימות ומגיעות בקושי רב.

לאחר שבועיים כשכתבתי למזכירתו של הפסיכיאטר הוא השיב: ״שיתן לזה עוד חודש״. אני לא צופה שיקרה שינוי דרמטי בימים הקרובים, ומתכנן מחר להתחיל את תהליך ההפסקה. הוא אמר לי בזמנו שאם ארצה להפסיק עליי לקחת את המינון הגבוה (2 כדורים) יום כן יום לא במשך שבוע ואז להפסיק. נראה לי שאקח רק כדור אחד כל יום במשך כמה ימים ואז אולי לסירוגין עוד כמה ימים בהתאם לתחושה, ובזאת יסתיים הרומן הקצר שלי עם פסיכיאטריה.

נמאס לי כבר לסבול כל כך כל הזמן. סבלתי מחרדה ואינסומניה וקיבלתי תרופה שרק החמירה את הסבל. כמו שסבלתי בזוגיות ואחרי שנתיים וחצי של טיפול מיני זוגי המצב רק החמיר. מרגיש שאין לי כוחות יותר.

אתמול הצלחתי לבסוף להתאמן בנגינה במשך 160 דקות ממוקדות מאוד. השתמשתי באפליקציית 1focus שמונעת ממני גישה לאתרים ואפליקציות לא קשורים, עברתי על המשימות והתרגילים שקיבלתי בשיעור האחרון ושלא הספקתי להגיע אליהן במהלך השבוע; ואפילו נהניתי, במיוחד מהחלק של האילתור בו הרגשתי שאני זועק, בוכה ונושף את הזעם, הכאב, הצער והבדידות.

בבוקר קיבלתי מייל מאמא שלי, לאחר שאתמול היא בישרה לי שנשבר לה הקפיץ במכשיר ההליכה הימני ושאלה מתי אוכל לנסוע איתה לעכו לתקן: ״קבעתי איתם בעכו למחר. תבוא ב 6? בבקשה תאשר״.

אישרתי במייל ברגע שראיתי אותו, 10 דק׳ לאחר שנשלח, וכמה דק׳ לאחר מכן היא התקשרה וחזרה על הדברים. השבתי ברוגע שכבר עניתי לה במייל והיא התחילה לצרוח עליי שלא אחנך אותה ושהיא מאוד בלחץ והחיים שלה מאוד קשים. כשהשבתי, עדיין ברוגע ובשקט שגם אני בלחץ ושגם חיי קשים היא פסקה: ״לא כמו שלי. לא כמו שלי״, והוסיפה לצעוק ולגעור. שמרתי על קור רוח והסבתי את תשומת לבה לעובדה שהיא נוהגת בי באלימות.

היא לא בשליטה או במודעות עצמית, מעולם לא היתה. ולמרות כל ההתעללות שספגתי מנשים במהלך חיי (ממנה ואילך), אני לא מתעלל בחזרה במי שמתעללת בי. כן אציף את הנושא בצורה בוגרת ושקולה מחר במהלך ההמתנה המייגעת שם בעכו ואבקש ממנה בעתיד לדבר אליי באותו טון שהייתה רוצה שאדבר אליה. זו תהיה לדעתי כבר הפעם התשיעית שאני נוסע איתה לשם בשנה האחרונה. עוד יום שהולך לעזאזל ומרוקן את כוחותיי, ושבמהלכו אצטרך לכלוא ולאטום הרמטית את הרגשות שלי.

אני נעלם והולך. (20 קילו פחות משיאי).

עכשיו אכלתי יוגורט עם חופן קטן של אגוזי מלך וחצי כפית סובין שיבולת שועל (משועל אמיתי) כמדי בוקר, וזה הדבר הראשון שאכלתי מאז אתמול ב12 בצוהריים. מאז חצות היום כלאתי את עצמי באולפן עם אוזניות מבודדות רעשים וידידי הטוב בלוויני דאבלווד ולא העזתי לצאת עד הערב. לא הרגשתי שאני מסוגל לאכול מהמטעמים שתהום טרחה והכינה כל אחה״צ.

ב20:00 יצאתי מהמאורה סופסוף ומצאתי אותה מתארגנת ליציאה במצברוח מרומם. לקחתי מינון גבוה של כדורי שינה והרגעה ונרדמתי מהר עד חמש. כשקמתי תרגלתי מדיטציה/שמיעה/מוח ויצאתי בעיניים דומעות לבצע אימון משקולות מלא בג׳ים.

לא ניגנתי כבר שלושה ימים ואני מבואס מעצמי נורא. לא מצליח להביא את עצמי להרים את אחת הגיטרות, כאילו הן שוקלות כמו משאית (גם המון זמן לא צילמתי עם הציוד המקצועי, וזנחתי את לימודי האנימציה ויתר לימודי ההעשרה שלי). כפי שיועצות שכבה נוהגות לומר: ״התלמיד אינו פנוי ללמידה״. שלשום ראיתי מתחת לבית מישהי מפונה באלונקה לתוך ניידת טיפול נמרץ וקצת קינאתי בה.

הלוואי שמשהו היה יכול להרגיע את הכאב. אני כבר למעלה מ4 שבועות עם הסימבלטה ולא נראה שהיא עושה לי שומדבר חוץ מדיכאון, חרדה, סחרחורת, חוסר תיאבון ועייפות.

מרגיש מאוד לבד וזו תחושה מוכרת. הרי אפילו את הקשר הצנוע שהתחיל להירקם והעלה לי קצת חיוכים לא הורשיתי לקיים, למרות שנשיקה היא הדבר הכי חמור שהתרחש בו.

הסתיו מתקרב, מרגישים את זה ברוח שמנשבת בלילה והשכם בבוקר. 

היום התחוור לי שעמוק בפנים אני מרגיש שאני לא ראוי לאהבה, בטח לא בלי שאני עובד מאוד קשה, כואב וסובל בשבילה (וגם אז לא).

זו הסיבה שמחמאות מחליקות ממני כמו חמאה ממחבת טפלון. הרבה פעמים אני לא שומע אותן בכלל, וכשאני שומע אני לא מאמין. זה לא שאני חושב שמשקרות לי, אני מאמין שהמחמיאה מתכוונת לזה בכנות, אבל לרוב אני לא מצליח להפנים את זה כדברי אמת ומעדיף לשנות את הנושא, במיוחד אם זה קשור לגוף ולמראה שלי… 

בימים האלה אני נוטה ליפול לדיכאון, לפסימיות, לאבל. אני מודאג מהמיניות הכבויה, מאיך שאני גורר את עצמי דרך המטלות כמו חמור שסוחב עגלת אבטיחים בשמש של יולי ומחוסר החשק לנגן בגיטרות… אבל היום בין כל החרדה, הכאב, הבלבול והoverwhelm היה לי רגע של Recenter, שראיתי את הדרך והכיוון הנכון בבהירות ובתחושה של שלמות, שהיה לי נעים בתוך עצמי ואהבתי את ההשתקפות שנגלתה לי דרך משקפי המולטיפוקל החדשים שקיבלתי בצוהריים. (גם רגילות וגם שמש…עליתי לליגה של הגדולים).

אולי עייפתי מהשחזור הבלתי נגמר הזה והנפש שלי באמת מוכנה לשינוי ולתיקון.

חזרתי מהמופע באשדוד. (וואו, אשדוד מרשימה ממש, כמו לאס וגאס… או שפשוט לא הוצאתי את האף מהעיר יותר מדי זמן).

לקחתי מרווח ביטחון והקדמתי בכמעט שעה. נכנסתי לאולם האפל והקפוא, התיישבתי בעמדה למעלה לצד איציק הבמאי הגאון והתרגשתי מחזרת התאורה שהם ערכו. כשהיא הסתיימה ירדתי לפגוש את הרקדנים/שחקנים שקיבלו אותי בהתרגשות ובמחמאות רבות כשהבינו שאני יצרתי את המוזיקה.

כחצי שעה לפני המופע ראיתי את איציק מסתודד עם כוריאוגרפית מצודדת ואמפתית למראה שענדה תג צוות של הפסטיבל. איציק הציג אותי בפניה והמשיך לענייניו, וכשהיא ראתה אותי מתיישב במקומי בשורה הראשונה שאלה אם במקרה יש מקום לידי. השבתי שהכרטיס הנוסף שקיבלתי לא שומש כי אתמול הגשתי בקשה לגירושין והיא מוזמנת להשתמש בו.

היא התיישבה לצדי בשמחה, ערכה לי שיחת מוטיבציה עם מחוות גופניות כמו נגיעות בכתף ותפיחות קלות להדגשת דבריה. בתחילת המופע איציק נשא נאום תודה וכשהזכיר את שמי והוסיף שאני ״המוזיקאי הכי טוב שיש״ הקהל מחא כפיים. (האולם היה מלא לגמרי). לקראת סוף המופע הרגשתי את הכוריאוגרפית החיננית מנסה למשוך את תשומת לבי בעזרת מגע על ברכי החשופה וכשפניתי אליה היא אמרה שהעיבודים ממש וואוו.

בתום המופע קפצה לזרועותיי כוריאוגרפית יפהפיה אחרת עמה עבדתי בשנה שעברה. היא ציינה שממש רזיתי והתחבקנו ממושכות 3 פעמים. דיברנו על קפיצות אמונה כי גם היא עומדת בפני שינויים משמעותיים. רקדנית צעירה שאיני מכיר קראה בשמי ובעיניים נוצצות אמרה שהמוזיקה היתה ממש בול והוסיפה תנועה תואמת עם האצבעות. שמחתי גם לפגוש ביציאה כלוביסט מקסים וחתיך שהכרתי לאחרונה ובא לתמוך.

בכיתי הרבה לפני ותוך כדי המופע. התרגשתי מהחיבור בין המוזיקה שיצרתי מתוך הזדהות, מצוקה וסערת רגשות (ולא שמעתי מאז) לתנועה המקורית והמשמעותית, למונולוגים והדרמה העוצמתית על הבמה. שמעתי את הקהל מזדעזע בכל פעם שהיה ביטוי של התעללות, ניצול וגילוי עריות הומוסקסואלי.

הים הבהיק בלובן מסנוור כשיצאתי מהמתחם לבד כמו שבאתי.

היום הגשתי בקשה לפתיחת תיק יישוב סכסוך ברבנות.

שתינו עשינו כמיטב יכולתנו לגרום לזה לעבוד,

אבל הדירה הזו כבר לא מרגישה כמו בית,

והקשר הזה כבר לא מרגיש כמו אהבה.

הסכמנו לסיים את זה בצורה יפה והוגנת, ואני מקווה שכך יהיה.

מספרים שכאשר אלכסנדר מוקדון ראה את היקף ממלכתו - הוא בכה מאחר ולא נותרו לו עוד ארצות לכבוש.

לי דווקא נותרו עוד כמה אתגרים, כמו לגבות את עשרות אלפי השקלים שחייבים לי כבר שנה(!): 

קמתי כל כך סוער ביום א׳ בעקבות האלימות הדומסטית שספגתי שהרגשתי שזה יום מושלם לטפל בגבייה שבימים כתיקונם אני נוטה לדחות, אבל הימים האלה הם כולם ימים כקלקולם.

מאשתי הראשונה החלטתי לבסוף להתגרש בגיל 24 אחרי שמונה שנים וחצי, כי הרגשתי שזה כבר או להיפרד או להתאבד. 

בנישואין עם תהום נתתי את כולי במשך העשור האחרון (ובחלקים נרחבים מהעשור שקדם לו), שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב, רק כדי להתרסק, להתאכזב, לעבור התעללות חוזרת ונשנית, הרעבה מינית ורגשית, השפלות מעמיקות ועקביות שהורידו לי את הבטחון העצמי לקרשים, ולהמשיך לתת את כולי שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב, להכיל, להבליג, ללכת איתה שנתיים וחצי לטיפול מיני זוגי, להמתין, לנסות לשנות דפוסים והתנהגות, לקבל את עשרות הגברים שיצאה ושכבה איתם במשך כל הזמן הזה לעיניי ולא לעיניי תוך הפקרה של כללי בטיחות, אתיקה בדסמית ודינמיקה זוגית בריאה; כשאני שומר כל הזמן הזה על נאמנות מוחלטת, שקיפות, הבנה, עידוד, תמיכה, טיפול, טקט והענקה כלכלית, רגשית ומעשית בכל הרמות. 

איני יכול עוד. 

לא אסכים יותר למכסה של סיר לחץ על הרגשות שמותר לי להרגיש ולבטא כי היא לא מסוגלת להתמודד עם שיקוף הרגשות שההתעללות האלימה שלה גורמת לי. לא מוכן להקיז דם בשבילה ורק לשמוע אותה מתלוננת שהוא הכתים לה את החולצה. לא מוכן להרגיש שאין לי אוויר, שהיא חונקת אותי ומהדקת את הלפיתה על הצוואר שלי מתוך החרדות שלה שחסרות כל קשר למציאות. לא אקבל סצנות קנאה ילדותיות והרסניות אחרי כל מה שהכלתי וספגתי ממנה. הרווחתי את הזכות למעט חופש פעולה ביושר רב וביסורים קשים. לא יתכן שלא משנה כמה אני נותן, מלטף, מחבק, מקשיב, תומך, משתף... שומדבר אף פעם לא מספיק בשבילה. 

ולא יתכן שאם לפתע בטעות יצא שקצת טוב ונעים לי, זו הופכת להיות משימה לאומית בשבילה לחרב את זה עם וידוא הריגה, כך שלא יהיה סיכוי שאוכל לישון בלילה בלי להכפיל פי 4 את מינון כדורי השינה וההרגעה ולכלות את בקבוק הטקילה. 

לפני שלוש שנים כשהמצב כבר היה ממש גרוע אמרנו שנלך לטיפול זוגי מיני, ואם הוא לא יצלח אז נראה מה עושות. הטיפול נכשל כשלון חרוץ. עכשיו הגיע הזמן לדרכים חדשות ולאור ההתנהגות שלה מאוד יתכן שהדרכים שלנו יפרדו מאוד בקרוב, כי אם לא זו תהיה סוף הדרך בשבילי. אני לא יכול יותר.