מתחת לפרווה

 
אוקיי באופן רשמי הגעתי הרגע לגיל שמסתובב כמה דק׳ ברחבי הדירה ומנסה להיזכר היכן הנחתי את משקפיי הראייה שלי.

הואיל ואנחנו כבר במילא מאוד קרובות ומעודכנות בימים אלו so might as well…

בבוקר עוד היתה מיני-דרמה עם בעלת מחצית בריכת הגנים שלי שכתבה מייל מנומס בו ביקשה מתהום לשדך לה עוזרת בית חדשה במקום הקורבנות הקודמות.  עניתי מיד ״בטיפול״ ודקה לאחר מכן כבר שיגרתי מייל נוסף עם שם ומספר. (האלטרנטיבה היא שאוזעק לשם לנקות לה את הבית בעצמי).  בזכות היכרותי המוקדמת עם החומר האנושי התקשרתי לעדכן בשליחת שני המיילים.

היא התחילה להציק בשאלות אישיות, הצבתי גבול, היא זילזלה, נהייתי תקיף, היא המשיכה לזלזל, להתקרבן, וכשהתחילה עם זעקות ה:״אני עזרתי לך מעל ומעבר כל השנים ואתה צריך להיות אסיר תודה״ ניתקתי את השיחה.

שלחתי לה את הלינק הזה, עם הכותרת: גבולות.

https://www.ynet.co.il/menta/article/rygth00bbt

מפה לשם ראיתי שכבר 10:00, הייתי אחרי 3 דליי קפה שחור חזק ממוצא אתיופי שהבנתי שלא הולכים לשומקום והכרזתי על היום הזה כעל ״יום אמנותי״. אכלתי סלט ירקות ולסד שלם לארוחת בוקר. 

(אני מודע לעובדה שאני לא הכי עדין שאפשר עם האיזון הביוכימי במוח שלי בתקופה זו. למעשה, סליחה אם אני חוזר על אותו סיפור או לא זוכר עם מי דיברתי על מה. החלומות מתערפלים לי עם המציאות ועם רמות שונות של שיכרות וסימום שחוויתי אותה דרכן. אתמול שברתי שוב את שיא כל הזמנים האישי שלי באתר משחקי המוח, ואני עדיין חכם יותר מ99.9% משכבת גילי. כשהמוח חד כל כך זה דוקר בלב. ברור לי שאני צריך כבר להכות בrock bottom ושאין גרם של סיכוי שאצליח לשרוד בצורה רבע מוצלחת את התקופה המתאגרת שלפניי אם לא אשתלט מחדש על הפיכחון שלי, ובקרוב). 

ביום אמנותי מותר לי הכל (כימית, קלורית ומעשית) ואני לא מחויב לעשות שומדבר. התחשק לי להוריד שיערות מהחזה ולגלח את הביצים *בשבילי*. לא שכבתי עם אישה (או כבשה) כבר שבועות ארוכים.

שכבתי במיטה הורודה הנהדרת שאף פעם לא היתה באמת שלי לאורה הכתמתם של המנורה שהתנפצה והודבקה לה יחדיו כל כך הרבה פעמים, אפוף ושטוף בהמון עדינות, אהבה, צער, געגועים, פנטזיות...זכרונות. אלוהים כמה זכרונות.

ובכיתי ושאלתי how can i let it all go?

ואז ביל אוונס ענה לי שאני לא צריך to let it all go. 

אני צריך ויכול ורוצה לתת לכל זה להישאר.

i need to let myself go. 

פגישת המהו״ת ברבנות אתמול היתה הרבה יותר רכה, נעימה ואנושית משחששתי שתהיה. זו היתה עו״סית חילונית ואמפתית למראה שהקפידה לא להציק בשאלות אינטימיות שחודרות לפרטיות. לאור ההסכמות החד משמעיות שביטאנו ההליך היה פרוצדורלי וקצר.

מחרתיים ניפגש עם עו״ד מגשרת כדי להכין את ההסכם שיוגש לבית הדין לענייני משפחה ולאחר שיקבל תוקף של פסק דין יוגש לרבנות לקביעת מועד לסידור גט. (אין לנו ילדים משותפים, דירה, רכב, רכוש, נכסים, חסכונות או כסף… אז גם זה אמור להיות קצר ומתוק).

רופא המשפחה המצויין שלי התקשר הבוקר לשאול על כדורי ההרגעה והשינה שביקשתי במינון גבוה יותר. בבקשה ציינתי גם שהפסקתי עם הסימבלטה הארורה ושאני מתגרש. היא נתן לי כמות קטנה יחסית מתוך דאגה שהרבה דאונרים בארון עלולים לעודד מחשבות אובדניות.

האלכוהול כבר לא כל כך עובד לי וגם הכדורים לא. עם כל מה ששתיתי ובלעתי אתמול, הצלחתי לישון רק 7 שעות ריקות ועלובות. נמאס לי להרגיש הומלס, לשבת ספון בתאי כל הזמן (גם כשאני לבד בדירה), להתלוצץ עם בקבוקיי (המקסיקנית הבתולה מאמש נהייתה כוכבת פורנו בינתיים), להאזין לאלבומים עצובים ולהתבונן במחוגי השעון מסתובבים לאיטם. ביום חמישי אפעל למציאת דירה בהקדם.

אני עדיין מת מפחד מהמהלך ובא לי לחפש דירה כמו שבא לי לעבור מריטת שיערות עם פינצטה מהאשכים תוך האזנה לאלבום של פאר טסי וצפייה בערוץ 14, אבל אני לא צריך אומץ בשביל זה. אני צריך רק לפחד טיפטיפה יותר ממה יקרה אם *לא* אעשה כבר את הצעד.

הנה יומן השינה שלי לשבוע זה סו פאר, זה מרגיש גרוע בדיוק כמו שזה נראה:

(לפחות אתמול לא נרדמתי מול המחשב)

אתמול האישה הזו המשיכה לשלוח מיילים, בהמשך לשיחה הנהדרת איתה בשישי בבוקר.

משלושה פשוט התעלמתי.

לרביעי כבר עניתי:

לפני הצוהריים נסעתי לרחובות להצחיק ולשמח את הקשיש הערירי ביום הולדתו ה94,877. 

כשחזרתי נשארתי סגור בתאי כל הזמן חוץ ממתי שטיפלתי בתהום שהתלוננה על דקירות בחזה. (מדדתי לה ל״ד ארבע פעמים, תרגלתי איתה נשימות 4-7-8 במשך שני שירים, בדקתי ששתתה מים ואכלה, הפנתי את תשומת לבה לאזורים התפוסים באופן בולט לעין בגוף שלה ועודדתי אותה להרפות אותם, לתרגל מדיטציה, להכין לעצמה חליטת צמחים עם נוגדי חמצון ולהתקלח. כמו כן לבדוק מה שעות הפעילות של המוקד ולא להסס לפנות אליי אם זקוקה לעזרה). 

דיללתי את רשימת ה״חברים״ בפייסבוק בכשליש ונשארו 393. עדכנתי את הפרופ בכלוב אחרי המון זמן. שמעתי כמה אלבומים של The Doors בווליום גבוה. שוב נרדמתי מול המחשב ותהום גירדה אותי למיטה כשעה לאחר מכן. מנסה לפענח כמה ואילו כדורים לקחתי אתמול בנוסף לבקבוק באדוויזר צ׳כית, שתי חמישיות בקבוק 55.8% Arran Sherry Cask, וכמה צ׳ייסרים של טקילה (החבר הסקוטי הבריון שלי מת אבל הכרתי מקסיקנית חיננית ובתולה). 

היום אחה״צ פגישה ראשונה ברבנות. 

יש לי כמו זבל.

אתמול בבוקר היה לי העונג לספר בטלפון לאישה שמרחמה נשלפתי על הגירושין.

היא הגיבה בהתעללות אופיינית, הסבירה לי למה אני טועה (למרות שיודעת רק את חלקי האינפורמציה החיוביים לגביי הקשר), זרקה עליי את כל התחושות הקשות והכואבות שהידיעה עוררה בה, (כי היא בעצם הקורבן פה...״כואב לי פיזית עכשיו! נשבר לי הלב!״), זלזלה והמעיטה בערכן של הנקודות שהעליתי, השמיעה לי שוב ושוב את דעתה המלומדת מבלי שנתבקשה וגם כשנתבקשה בנימוס להפסיק.

הסברתי לה שאני מציג לה done deal, לאחר המון שנים של נסיונות לגרום לקשר הזה לעבוד. שהיינו שנתיים וחצי בטיפול מיני זוגי אצל מטפלת בכירה ומוסמכת של איט״ם ושהצעד הגיע לאחר מחשבה רבה ומעמיקה שאינה נובעת מאימפולס או מכעס. שזה נהיה בשבילי או להיפרד או להתאבד. שמצב בריאות הנפש שלי התדרדר מאוד בשנים האחרונות בגלל המצב הזוגי וגם ממשיך להתדרדר ברגעים אלו ממש.

כשהיא המשיכה להטיף ולייעץ הבלים: ״אם משהו מפריע בהתנהגות של בן אדם אפשר להושיב אותה לשיחה, להגיד לה ולבקש שלא תחזור על זה. אולי היא ׳רעה׳ אליך כי היא חושבת שזה מעורר אותך מינית ובגלל זה היא עושה את זה…״ הצבתי גבול, ביקשתי שתפסיק ואפילו השתמשתי במילה ״אדום!״.

היא כמובן המשיכה לחצות את הגבול, וכשהצבתי אותו בשנית ובצורה תקיפה יותר היא חצתה אותו שוב ועל הדרך חצתה גבול נוסף ועקרוני שהצבתי כשהסכמתי לחזור להיות איתה בקשר לפני כמה שנים. (לא ללכלך באוזניי על האיש שבו בחרה להביא איתה ילדים לעולם ושמאשכיו הושפרצתי... אני לא הכתובת).

״כשאבא שלך עזב אותי, הוא עשה את זה בצורה אכזרית ומכוערת כדי לנקום בי״. הצבתי את הגבול בשלישית, ואחר כך הייתי צריך להציב אותו רק עוד פעמיים או שלוש עד סוף השיחה.

״אוףףף ואיזה סרט נוראי זה יהיה עכשיו למצוא דירה…!״

״אמא את אמורה לעודד אותי, לא לייאש אותי עוד יותר״.

״טוב בגלל קצת חילוקי דעות מיניים לא צריך להתגרש״.

״אני מדבר איתך על התעללות שיטתית ואלימות בלתי נשלטת ואת קוראת לזה חילוקי דעות מיניים״.

״אבל היא אוהבת אותך!״

״כידוע לך, את הפגיעות הכי נוראיות בחיי ספגתי מנשים שאהבו אותי״.

אתמול נתיב הזכרונות הוביל אותי לקליפ הזה שנוצר לפני יותר מעשרים שנה.

זה השיר הראשון שכתבתי אחרי הפרידה מאשתי הראשונה.

התאהבתי בשכנה שלי. היא נהנתה מחברתי והעריכה אותי אבל הטעם שלה בגברים היה שונה לגמרי והיא היתה מזדיינת עם שדר רדיו מפורסם ועצבני ולאחר מכן התחתנה עם אלוף במיל׳ מעוטר.

בקליפ ניתן לראות את פלורנטין כשעוד היתה בה חניה בערב, את הדירה המפורסמת בקורדוברו 6, את המיתולוגית שלי (ציצים גדולים שחולפים במרכז הפריים בבית השני ובעוד רגעים) ואת הבן שלי כשהיה בן 5. ה״קצין״ הוא כמובן פופטיץ מ״זהו זה״. הכוכבת של הקליפ גם כתבה את התסריט וביימה אותו.

אני זוכר את הנחיות הבימוי בסצנת הפאב: ״תשב על הבר, תלגום בירה ותראה מבואס״. חשבתי לעצמי: ״הא, את זה אני יודע לעשות״.

רק כשחלף יותר מעשור ואחרי שהופעתי עם השיר המון פעמים הבנתי את ההשלכה המטורפת שאני עושה שם בטקסט:

״כנראה שזה ממש עושה לה טוב

להיות עם מי שעושה לה רע

לתת רכות ותשומת לב

רק למי שלא נותן בחזרה״.

לא, את. (אני).

אמש הלכתי לראות את ״אלבי״ (מופע התיאטרון-מחול עבורו יצרתי מוזיקה מקורית לפני כחודש וחצי) בפסטיבל ״טריבונה״ באוניברסיטת ת״א. היה מעניין ונעים להתהלך שם בין הבניינים והעצים. יכולתי ללמוד שם בחינם לו רציתי בזכות אבי הפרופסור ואמי הדוקטור אבל חיי רוקנ׳רול קסמו לי יותר.

הבאתי איתי ויסקי בכוס הקפה הורודה של הטיולים, ופדיחה גדולה נרשמה באולם האינטימי כשרגע לפני תחילת המופע יצאתי להביא תכניה, וכשחזרתי מצאתי את הכוס היכן שהנחתי אותה על הרצפה למרגלות המושב, שרועה חסרת אונים על צדה בתוך שלולית ענק שנפרשה הרחק תחת רגליה הארוכות של הדרמטורגית שישבה לימיני.

שלפתי גליל נייר טואלט עתיק שהיה לי בתיק והתחלתי לספוג את ההשפלה. מישהי מהשורה שמלפניי נתנה לי את החצי סיבוב ושאלה בקול רם מדי: ״מה זה, אלכוהול?!?״. השבתי בצער שכן, זה היה. הדרמטורגית אמרה שזה דווקא מריח טוב. (זה היה 300 מ״ל של M&H Sherry Cask 46%). במהלך המופע בכיתי המון, ולא רק בגלל הויסקי שנשפך. הם דייקו, חידדו והעמיקו את זה מאז מופע הבכורה שראיתי בפסטיבל באשדוד לפני שבועיים.

לאחר המופע הספקתי להגיע באוטובוס לפלורנטין ב23:01, רכשתי בקבוק נוסף, פתחתי אותו על ספסל בעודי ממלמל בשמחה: ״בוא חמוד שלי״ ומילאתי מחדש את הכוס.

אני עדיין בוכה כל כמה דקות, כבר כמה ימים.

בנוסף לתרגול המדיטציה היומי הוספתי עוד 15 דק׳ של קורס ייעודי ל”Healing After a Breakup”.

למדריכה קוראים Dora, היא אפרו אמריקאית עם קול עמוק, נעים, אמפתי ועבה והיא קצת מזכירה לי את הראפרית Noname שאני מאוד אוהב. אתמול היא דיברה על Acceptance, שזה לא אומר להסכים עם המצב או לא לשאוף לשנות אותו, אלא רק להכיר בזה שמה שקורה זה באמת מה שקורה.

היום היא דיברה על Accountability, אחריות על המחשבות והרגשות שלי. היא אמרה שזה מאוד מפתה לחשוב במונחים של: היא עשתה לי ככה וככה, היא גרמה לי להרגיש רע ולבכות ולרצות למות. זה מפתה כי זה נוח וטבעי, וגם מאיר אותה כאנטגוניסט בסיפור שאני מספר לעצמי. אבל סוג כזה של חשיבה בעצם מעביר את כל הכוח אליה ומשאיר אותי חלש וחסר אונים.

על ידי התבוננות ברגשות ובמחשבות שלי אני יכול לקחת עליהן אחריות ולהסיר אותה ממנה, ובכך גם להחזיר לעצמי את הכוח, ואולי גם להצליח למחול לעצמי.

חוצמזה ירדתי עוד קילו וחצי, עשרים ואחד קילו וחצי פחות משיאי. 

האדנית האדומה הזו קיימת כבר שנים, עוד מהדירה הפינתית בשטרן 1 בפלורנטין. 

בסתיו האחרון לא הייתי צריך בכלל לשתול כלום כי צמחו בה ספונטנית שלל פרחים מכל מיני סוגים וצבעים, רק מהזכרונות של מה שנשתל בה בעבר. 

באביב הבאתי כמה שתילים חדשים אבל הם גוועו די מהר בשמש הבוערת.

אתמול עקרתי את השאריות היבשות ונשאר פה רק הגרניום הגוסס הזה, עם פרח אחד גלמוד ועצוב.

זה מתפרץ כל כמה דקות.