מתחת לפרווה

השלמתי רצף של 100 ימים עם האפליקציה לניהול והפחתת צריכת האלכוהול.

עד המלחמה הייתי ממש במגמה חיובית, אבל גם עכשיו כשמי שאמור לעמוד בראש העולם החופשי מאיים בפשעי מלחמה (״ציוויליזציה שלמה תימחק הלילה״), 173 אזעקות יללו בדרום תל אביב בשבועות האחרונים ומי יודע כמה טילים נפלו; אני עדיין ממשיך למדוד ולתעד את מנות המשקה ולעבוד עם האפליקציה מדי בוקר כדי להמעיט את הנזק ככל הניתן.

הבן שלי התקשר בוידאו צ׳ט במסנג׳ר להראות לי את השינויים שערך בעיצוב הסלון שלו. רציתי להראות לו את הגינה שלי ושאלתי איך מחליפים את הכיוון של המצלמה. הוא אמר: ״תלחץ פעמיים על הפרצוף שלך״. טפחתי פעמיים על המצח אבל זה לא עבד.

הוא סיפר שהוא מפחד לצאת מהבית ולהשאיר את הכלבים לבד, שאחרי שבוע שלא היו אזעקות הוא לקח את האופנוע ונסע למצפור הפלמינגו (הוא קורא להם ״הפינגווינים״), וקצת אחרי שחזר היתה אזעקה והסתבר שהיירוט היה ממש מעל הפינגווינים המסכנים.

קראתי ב״״ ראיון מעמיק ומעניין עם סוציולוג פוליטי שמדבר על הקונספציה הספרטנית שהשתלטה כאן, גם על ידי מה שהיה אמור להיות האופוזיציה. זה גם מסביר למה לממשלה ולתומכי המלחמה כל כך חשוב לדכא, לגדף ולהשמיץ כל מי שמשמיע דעה נגדה. זה מאיים על כל תפיסת המציאות שלהם.

ונראה שאנחנו מתקרבים לקליימקס, לגמר הגדול. אני מודאג מאוד ופוחד. 

נראה לי שלא צריך להיות מ-ש-כ-י-ל-ה  ופסי-כו-לו-גית בי איי אמ איי זהו! כדי לראות שגם האיש הזה אינו תקין.

אהבתי במיוחד את התגובה של השגרירות האיראנית בלונדון:

“It's better to keep your mouth shut and appear stupid than open it and remove all doubt”

(Mark Twain)

אם מישהי.ו עדיין חושב.ת שישראל וארה״ב מנצחות במלחמה הזו אנא הסגבירו לי למה. 

אתמול ניסיתי ללכת לישון מוקדם כדי להסדיר את השעון ולחזור להתעורר בחמש ולחיות כמו בנאדם אבל התעוררתי כעבור שעתיים ב23 ולא הצלחתי להירדם שוב עד כמעט 5 (היו גם 4 אזעקות ועוד כמה במהלך היום).

כשהתעוררתי ב10 היה לי חשוב לעסות גברים היום.

*לעשות דברים

ביצעתי את רוטינת תרגולי הבוקר, נסעתי להצטייד בלוינסקי (תפסה אותי אזעקה ועשיתי כאילו אני הולך למרחב מוגן), בישלתי, ניגנתי וניקיתי. מצאתי נחמה בסרטון החדש של ובקליפ החדש של אשתי (יוטיוב שלחו לי התראה במייל!) ששוב מוכיח שהמבט הנשי הרבה יותר חשוב לה מהמבט הגברי (יש לנו את זה במשותף).

(הדם על נעלי העקב בהתחלה זה שאריות מהקליפ הקודם, של Tears)

מצד אחד קיבלתי המון תגובות נאצה באינסטה ובפייס על מ נגד המלחמה, כולל מ-אשר מחדר החזרות שהייתי מתאמן בו עם הלהקה בתחילת המאה: 

(הם לא מבינים שהם רק מגבירים את האינגייג׳מנט ואת הטראפיק?)

מצד שני קיבלתי לייקים ועוקבים חדשים מעומדים ביחד והחזיה הורודה (חמודות אלו). 🕺👙 

משבוע לשבוע יותר ויותר מפגינות.ים נגד המלחמה ויותר ויותר אלימות משטרתית. הערב הם כבר קראו לחיל הפרשים. לא תשתיקו אותנו!

אחר הצוהריים נסעתי לבקר את פריטי בביתה החדש.

הואיל ושתינו חשבנו שזה לא רעיון טוב להיסחף חזרה לקשר סיכמנו שזה יהיה מפגש לא רומנטי, ואכן כך היה.

הסחלב הפורח בסגול-צהוב (אך עם עוד הרבה פרחים שטרם נפתחו) שהבאתי יחד עם המשפך בצורת ברווז שקניתי לה בשוק לוינסקי (בשפה שלנו ברווזים=געגועים) והברכה הצבעונית שכתבתי היו חפים מרומנטיקה. (״אשים את הברכה עם יתר הדברים שקשה לי להסתכל עליהם״).

הטיול הרגלי בשכונה הציורית והמגניבה היה לא רומנטי וגם הישיבה על הטיילת מול הים הגלי במזג האוויר האביך והאפרפר עם הרוח הקרירה שנישבה (״אתה צובע את החוף, הכל מסביב אפור ואתה כל כך צבעוני״).

כשחזרנו לביתה והתחבקנו בשקט והיא התמסרה בחיוך חמוד ומוכר ובעיניים עצומות לליטופים העדינים שלי ולעיסוי שרירי הלסת הכואבים היא עצרה אותי ב:״דן!״ בכל פעם שניסיתי לבצע פח״ע או הסתננות למקומות הקדושים אבל המשכתי לבדוק את גבולות הגזרה בצורה לא רומנטית.

כן היו צחוק, התרגשות, שמחה ואהבה בעיניים. הבאתי איתי את הSonos כי תיארתי לעצמי שהיא טרם התארגנה על מערכת שמע ראוייה לאוזניים אריסטוקרטיות כשלי.

כשהאזעקות רעמו (היו 4) שכבנו חבוקות במיטתה בחדר האינטימי שלה עם קשתות האבן והטיח הגס כמו שהיה בחדרונים בדאנג׳ן הראשון ביפו העתיקה, וכשהיא קמה ונשארתי ישוב ומביט בה מלמטה היא אימצה אותי לחיקה תוך הקפדה על היעדר רומנטיקה.

אחרי שהחשיך לגמרי ולפני שיצאנו היא הראתה לי את הברכות הקודמות שהענקתי לה, אחת מהן אפילו ממוסגרת יחד עם המדבקה העגולה שהודבקה על השמלה הורודה הקצרצרה שלה בדייט הלונה פארק שלנו באוקטובר, עליה כתוב: שלום, אני כאן עם אבא דן ואם אני לבד ניתן לחייג ל...(מס׳ הפון שלי).

כשיצאנו שאלתי אותה למה נפלו פניה והיא ענתה: ״כי אתה הולך״.

הקפצתי אותה לארוחת ערב משפחתית ובדרך היא שאלה אם לבקש מאמא שלה לרדת למטה כדי לפגוש אותי סופסוף. עניתי שיאלליק, your call, אבל היא השתפנה.

כשעצרנו יצאתי מהרכב ופתחתי לה את הדלת (אני gent). היא כרכה את זרועותיה מעל עורפי וכשהתחבקנו היא שאלה בקול ילדי ותם: ״תמיד תעשה את זה?״. ניתבתי את כף ידה כדי שתרגיש את הזין המתקשה במכנסי הבד הכתומים שלי. היא הגיבה ב:״דן!״ והסיטה את היד, אז עשיתי את זה שוב.

שמחתי שהצלחנו לצלוח יפה את המעבר לידידות והדרך הביתה היתה נעימה וחלקה.

נקראתי להיכנס מתחת לאלונקה ולהשתתף בשידורי הניסיון של רדיו הכלוב המתחדש!

קצת מתבייש והרבה מתרגש. 

עולה לשידור ב18:00, בואו לדבר איתי 🐣💗 📻

לא הייתי בטוח שהג׳ים בכלל יהיה פתוח אבל הוא שקק חיים ונהניתי להזיע על האליפטי (היה צפוף מדי לאימון משקולות). אפילו טבלתי בג׳קוזי עם שרץ בידי.

אמש השפונדרה יצא מושי מוש, הכי טוב שלי אבר. לא הייתי צריך סכין בכלל וכל מה שתקעתי בו מזלג התמסר בנימוחות עם עומק ומורכבות של טעמים (השום הטרי אמג). חמש השעות שהמרכיבים בילו יחדיו בתנור השתלמו בגדול. בקעו ממני קולות והבעות עונג כשישבתי לשולחן לאכול.

למרות הלבד ולמרות האזעקות ערב החג של היהודים עבר לי בנעימים. אני יכול להסתכל על עצמי ולראות שאני לא איפה שהייתי בשנה שעברה. גם אתמול הצלחתי לעבוד ושעות השינה שלי מתמעטות מעצמן. נראה שעננת הדיכאון מתפזרת.

כמו שסנסיי אומר לבוב ב״קרב רודף קרב״ לפני שבוב קופץ מהרכב הנוסע:

״You know what freedom is?

No fear. Just like Tom fucking Cruise.״

בחמישי האחרון, לפני ששה ימים, ביום שהיו 10 אזעקות וחשבתי שזה הרבה (היום כבר לפחות 12 ומעניין אם מתכננות את המטח הבא לבדיוק אחר ״ורחץ״ או למתי שפותחות את הדלת לאליהו ענבים) קיבלתי בבוקר תמונות מחברה די ותיקה שלי, איתה התהדק הקשר לאחרונה. היא זיהתה את אהובתי האחרונה בתחנת אוטובוס מתמונות נוסטלגיות שהראיתי לה במהלך שיחותינו, כשהשעות נהיו קטנות והרגשות העמוקים והכמוסים שאני לא מרבה לבטא צפו.

זה היה החץ הראשון. החץ השני היה כשאותה אהובה עשתה לייק לפוסט שלי בצוהריים. באותו הערב אחרי לבטים רבים ושטיפת כלים החלטתי שווט דה הק, אולי במילא אמות הלילה, וכתבתי לפריטי אחרי כחצי שנה שלא דיברנו:

״״תוצפתת עובדת בתחנה בצומת ה—- הבוקר על ידי צוות תחקירניות ״מתחת לפרווה״

*עומדת״״

פריטי ענתה מיד והתקשורת התלקחה בשונן חד מתער כתמיד.

התכתבנו אל תוך הלילה.

המשכנו להתכתב בימים שחלפו.

קיבלתי פרספקטיבה שונה ופיתחתי תאוריה חדשה (Mea Culpa) לגבי מה שהאמנתי שהיה הנרטיב שהוביל אותי לבקש ממנה באוקטובר שתניח לי.

באחת השיחות היא אמרה שהקשר הזה לא יכול לחזור, ששומדבר לא השתנה. 

שאלתי מה הייתה רוצה שישתנה.

היא ענתה: ״למה אתה שואל אם אתה לא מעוניין בזה? ברצינות אני שואלת. אם אתה לא אומר לעצמך פאק, איך נתתי לה ללכת? אני רוצה לעשות לה ילדים או לפחות להתאמן על זה מלא מלא מלא פעמים ואם יצא אז יצא״. 

בשיחה ביום שאחרי, this happened:

אתמול כשראיתי אותה בפייסטיים בשעת הזהב בחוף הים הפכתי לתינוק אילם ומוקסם. היא היתה כל כך יפהפיה. prettier than ever. אחרי 24 דקות (אין לי מושג אם דיברנו ועל מה) הוידאו צ׳אט הסתיים ומצאתי את עצמי רועד ומאוד מאוד מלובלב.

שומדבר מזה לא תוכנן. התרגלתי לחשוב על עצמי כזאב בודד, אולי לתמיד.

גאבי, המדריכה הרוחנית שלי, אומרת שהתבודדות הוא שלב טבעי ומתבקש בהארה רוחנית, אבל בסופו של דבר הפצעים שלנו נפערו במערכות יחסים והם צריכים מערכות יחסים כדי להירפא באמת.

בשיחת הפייסטיים השניה, כשעה לאחר מכן (שנמשכה שעה לפחות) כבר מצאתי את הקול (גם voice וגם cool) והאישיות שלי בחזרה ולפרקים נראה שעכשיו היא נהיית תינוקת אילמת (״זה הולך להיות messy").

אונו של המגנט רב העוצמה המפורסם עדיין במותניו, ואחה״צ אוננתי בשכיבה על הגב במיטה עירום עם לוב, מניע את האגן בתנועות אנרגטיות אל תוך כף ידי השמאלית והשפרצתי בעודי מדמיין אותי מזיין אותה בברוטאליות תשוקתית בתנוחה מיסיונרית ואת המבט המצועף בעיניה כשהיא מתחננת: ״תגמור בתוכי, אבא״  (כזכור, בפער הגילים בינינו ניתן לשכן בגיר).

מה שהופך את העיתוי לעוד יותר גורלי ועולה על כל דמיון כדרכה של מציאות זה שבדיוק באותו יום שהתצפיתנית זיהתה אותה היא עברה לגור רחוק למדי, ולבד.

הערב היא שלחה לי תמונה של שולחן ליל הסדר המשפחתי שלה ובכלל לא דמיינתי איך הייתי מרגיש שם ומאילו מהצלחות הצחורות והמגרות הייתי טועם קודם.

כנראה שאסע לפגוש אותה בקרוב, אם תרצה השמש והטילים יואילו בטובם לנוח קצת (וכנראה שגם אם לא). היה לה חשוב שלא אפתח ציפיות לקראת המפגש או למה שיקרה בעקבותיו.

אין לי ציפיות, תקוות או שאיפות.

חייתי מספיק שנים בשביל להבין שאני לא מבין כלום.

ארוחת הלא-חג שדרדסתי לעצמי:

כל השכונה אפופת עשן עם גברים עומדים סביב מדורות קטנות ו(כנראה) שורפים את המכשפות.

הלכתי לג׳ים אחרי האזעקה השלישית ובדרך תפסה אותי התראה. כשהגעתי לקאנטרי נעמדתי עם יתר המתאמנים ליד המקלט וחיכינו לטילים שבישראל, בניגוד לאוטובוסים, בדרך כלל מגיעים בדיוק בזמן. 

כשהסתיים האירוע התחלתי אימון משקולות (באתי עם בגד ים במקום תחתונים ושקית בד עם מטלטלי כדי שאוכל להשתמש בלוקרים הקטנים ולא אצטרך להיכנס למקלחות של מיידנק) אבל אחרי שני סטים בלבד אחד העובדים נפנף בידיו כדי שאוריד את האוזניות ואמר שסוגרים את הקאנטרי בגלל ריבוי האזעקות. 

בדרך לשם ובחזרה פגשתי את מרגריטה החמודה שהתאמנה במתקנים הציבוריים. לא ראיתי אותה זמן מה למרות שלפני כחודשיים היינו מתכתבות בקטנה כמעט מדי ערב. היא אמרה שאיבדה את כל המספרים בטלפון (היה לי שילוב של תמיהה והקלה כשהפסיקה לכתוב לי). הכרנו כשהחמיאה לי על שגרת האימונים שלי לפני כשנתיים וכשהתחיל החורף העזתי לבקש ממנה את הפון. היא בוכרית ונראה לי שצעירה ממני בעשור בערך. אני לא חושב שאנחנו מתאימות אבל זה בריא לפלרטט ולהתאמן בלדבר עם זרות. 

עברתי בגבעה הירוקה להשוויץ בתמונה של פריחת הסחלב שלי ולקנות לעצמי פרחים כי אני שווה את זה. 

היום, למרות שלוש שעות שינה וחצי בלבד (נרדמתי רק עם עלות השחר בגלל האזעקות ומתקפת ברווזים על התודעה שלי) הצלחתי להושיב את עצמי וליצור מוזיקה לפסטיבל המחול האביבי (מחרוזות מתי כספי) שנדחה לל״ג בעומר. אני לא בטוח שיתקיים גם אז אבל הכותרות הלילה מרמזות שהמנהיגים הדגולים מבינים שככל שהם מתפסים גבוה יותר על עץ הקוקוס ככה יותר אנשים רואים שהישבן שלהם אדום וחשוף, אז הם מתחילים ליצור נרטיב של ״נכריז שניצחנו ונברח משם״. 
(2:22)

בבוקר הלכתי לרופא whore היפסטר צעיר ונחמד כאן בשכונה שאחרי שהתבדחתי איתו על הסרת הכיעור לצמיתות המליץ לי ברצינות רבה לא לדבר על עצמי ככה: ״לכולנו יש מחשבות כאלו אבל אנחנו צריכים לא להיות סוכני רעל של עצמנו״. הוא שרף לי נקודה על הכתף (אני המון זמן לבד ואף אחת לא מסתכלת לי על הגב) ואמר שבעניינים המינורים על הפנים שבגללם באתי אני יכול לטפל באופן פרטי, הם לא מסוכנים. הוא אמר שהגב קצת אדמדם ותיקנתי אותו שהוא קצת אדמדן.

בנוסף גם הלכתי לתבלינסקי ולמאנו וינו, לסופרפארם ולחנות המשקאות. אני מרגיש את נוכחותה החמימה והמעוררת של המוזה ואת השפעתה המיטיבה. אני גם מרגיש שכל הזמן הזה לבד שינה אותי, עשה אותי מודע ומעודן יותר, תחום ובטוח יותר בגבולותיי ומוגן יותר גם כשרגשות גואים ומציפים.