מתחת לפרווה

זה הלילה העשירי שלי במלונה.

בתחילת השבוע ידעתי שהמשימה הכי בהולה עבורי היא למצוא דירה. (ולא ״להתחיל לחפש דירה״).

בראשון נרשמתי לאתרים הרלוונטים והתקשרתי למטאליסט שעבד פעם בחנות המשקאות ושהמנהל שם אמר שהוא ממש טוב במציאת דירות.

ביום שני הלכתי לראות 3 דירות. למחרת הודעתי לבעלים של שתיים מהן שאני מוותר, בדקתי אם צצה אופציה קורצת אחרת בינתיים וכשראיתי שלא הודעתי למתווך של הדירה השניה שראיתי (והראשונה שהתקשרתי אליה) שאני מעוניין להתקדם.

בעלי הבית ביקשו שני ערבים. הבאתי להם את מוחמד ועבדאללה והם אמרו שזה לא מצחיק (סתם). אבא שלי הסכים מייד, אמא שלי סירבה נחרצות, ותהום הפגינה אצילות וקלאסה כשהסכימה מייד, שלחה ת״ז ותלוש שכר, וגם הצטרפה אליי עכשיו לחתימת החוזה. 

תהום המדהימה גם פנתה לבקשתי לבעל הבית הנוכחי ושאלה אם אפשר למסור את הפון שלו לבעלת הבית המיועדת שגרה במרחק שלושה בנינים ממנו. הם דיברו והוא אמר לה שאני ״בחור זהב״.

הדירה מרגישה כמו אחות של הדירה הקודמת ורחוקה ממנה כ900 מטר. היא בקצה הנגדי של אותה שכונה, בקומה השביעית בבנין ורוד-לבן. רואים ממנה פס של הים ואת גן הפסגה ביפו העתיקה.

הדירה ריקה, ומחר המשימה הבהולה תהיה להתקין אינטרנט ולקנות מיטה, מזרן ומקרר באספקה מיידית.

ביום שלישי אצטרך בכל מקרה לעזוב את המלונה, ואולי לעבור למלונה אחרת אם עדיין לא יבשילו תנאי הקיום המינימליים בדירה החדשה. 

אני מלא הודיה והערכה לתהום על עזרתה. שתינו בכינו שם בזמן החתימה. אני לא ממש יודע מה קורה איתי, כל השבועות האחרונים מרגישים כמו מגלשת מים אינסופית. מצד שני אני מרגיש שהסרט שהיה על pause או על לופ קצרצר זמן רב התחיל שוב לנוע.

אתמול (שישי) יצאתי מהמלונה בשעה הכי יפה בשבוע עם עדשה רחבה לצלם סמטאות וסצנות רחוב. באתר בו קראתי ולמדתי על צילום העצה הכי חשובה בנושא צילום רחוב היתה שאם אני נתפס, דבר ראשון לחייך.

זה עבד כמו קסם והכרתי חברות.ים חדשות.ים יפים עם נשמה מיוחדת שביקשו שאמשיך לצלם אותן. נתתי להן את האייפון איכרים שלי כדי שישלחו לעצמן מייל או יעשו follow בig. בכלל, ביפו יש תחושה שכולם חברים.

צילמתי עד שגווע האור וחזרתי למלונה לבכות.

עדיין בוכה כל 10 דקות בממוצע, עדיין נרדם כל לילה במלונה רק לאחר ששתיתי לפחות חצי בקבוק וויסקי או טקילה+מ״ג xanax+כדור שינה ועוד תוספים טבעיים. עדיין מכין כל ערב סלט רגשות וביצה קשה, עדיין מעלה סטוריז מרגעים יפים עם קטעים משירים שלי, עדיין תשוש וטרוד כל הזמן עם 500 כדורים באוויר. 

אמש הבן שלי כתב לי שמצא שקית עם 50 גרם קוקאין ברחוב (באילת) ושאל מה כדאי לעשות ואם לזרוק לפח. המלצתי לו בחום להשליך את זה מייד וחס ושלום לא להשתמש בזה, אין לדעת מה באמת מעורבב שם וככה חברה נפטרה ב2009. הוספתי שזה משלוח מהשטן ושום דבר טוב לא יכול לצאת מזה.

הוא שלח לי תמונה שלו בים האדום הכחול, מוקף בחניכי קורס כוכב ראשון שהעביר השבוע. אמרתי לו שזה ממש עושה לי טוב בלב (והתחלתי לבכות) לראות אותו מוקף ככה בכל הדברים שהוא אוהב, ושהוא היצירה הכי מוצלחת שהיה לי בה חלק. 

אני מצליח לראות שבתקופה הקשוחה הזו יש גם המון יופי לצד הכאב.

ב20:30 יצאתי מהמלונה לארוב לירח בכיכר השעון לאחר שהאפליקציה הלשינה לי מתי הוא אמור לחלוף שם במסעו הלילי. 

נרדמתי ב22:30 והתעוררתי ב2:30 (ירדתי בזהירות במדרגות מהגלריה). רק לקראת 4 הצלחתי להירדם שוב, והתעוררתי ב5 מצלצול השעון ששלף אותי מחלום עצוב. לקחתי את הקפה לחוף ותרגלתי מדיטציה חצי שעה, כמו אתמול. אחר כך חזרתי למלונה, לקחתי מצלמה ויצאתי לצלם. 

היום קמתי עם שעון בחמש,

הלכתי לים, תרגלתי מדיטציה וצילמתי reel כי היה מאוד יפה בדמדומי הזריחה. 

המשכתי ל4 ק״מ הליכה לג׳ים, אימון משקולות, 2 ק״מ צעידה מיוזעת לדירה של תהום, ו7 קומות ברגל. צלצלתי בדלת מתנשף ובוער על פי הסיכום שקבעתי וטוב שכך כי היא עוד היתה שם במפתיע בטישירט שקניתי לה ותחתונים.

היא גם חזרה מוקדם במפתיע בדיוק כשהתארגנתי לצאת אחה״צ, ומרוב בלבול שכחתי למרוח פולידין ולשים פלסטר על הפצעים מהזכוכית במלונה ששברתי (650 ש״ח התיקון). לא היה פולידין בגוד פארם ליד המלונה אמש והיום לא היה לי זמן לקנות.

אני משלם יותר מ300 שקל ללילה במלונה בנוסף לדמי השכירות החודשיים בדירה כדי שלא יהיה את המתח והכאב הזה שכרוך בלהיפגש. 

פעלתי למציאת דירה, צעקתי בטלפון על הבנק, עבדתי שעתיים וחצי, הלכתי 2.5 ק״מ בשמש לראות דירה, הלכתי עוד 2 ק״מ בשמש לראות עוד דירה.

חזרתי לדירה של תהום, הזמנתי זבל לאכול כי הבנתי לפתע שבערב הכל יהיה סגור בגלל החג של היהודים.

עשיתי תרגילי פיתוח שמיעה, תרגילי מוח (שוב מתדרדר בדירוג ומתקשה להתמקד), אימון גיטרה, (לא לגמרי עומד בקצב של השיעורים בשבועות האחרונים).

הלכתי ק״מ לחנת האוטובוס ועוד ק״מ עד הדירה השלישית שראיתי, תוך כדי צעקתי פעמיים על הבנק בטלפון. אני לקוח של הסניף 24 שנים, אני לא מבין בשביל מה אני צריך בנק אם הם לא שם לסייע לי בשעה הכי קשה שלי בתקופה הזו. ואני ממש לא לקוח בעייתי. 

הלכתי עוד 3 ק״מ בשקיעה מערבה חזרה למלונה. במהלך כל היום צעקתי על חברות שניסו להתקרב. במהלך העבודה ביקשתי סליחה רגע והלכתי לצרוח לתוך כריות. אני לא גאה בזה אבל זה נורא קשה להיות הומלס.

אני כל הזמן פוחד שאאבד את המפתח, את הארנק, את הפון איכרים. מיליון כדורים באוויר כל הזמן, תיק כבד ועמוס על הגב, חמש מאות ערוצי מחשבה במקביל, ואני מאוד מאוד לבד, ואף אחת לא יכולה לעזור. אין לי בית, אין לי כסף כי לא משלמים לי מה שחייבות לי. איימתי לבוא לגבות עם חבריי הטובים מבער, נבוט ולום. 

אין לי גם איך להתבטא כי האייפון איכרים הזה נועד לסינים כפריים עם אצבעות דקות וזה סיוט מזוין לכתוב בו ולהתכתב איתו.

סליחה על הפוסט המשעמם, החיים שלי לא מאוד מעניינים לאחרונה.

תשעה באב שמח, תרבחו, תסעדו ותזדיינו.

זה אף פעם לא קשה להרגיש מתי כבר לא כזה אוהבות אותך כשההזדקקות שלך מתממשת ובאה לידי ביטי.

הייתי לבד במלונה כל הסופ״ש

וגיליתי את היופי מחדש. 

הייתי מאוד שקוע בצילום, באלבום ששמעתי באוזניות (Tom Petty- Wildflowers & All The Rest) ובבכי; ונבהלתי ממש כשהתיירת החמודה הזו נכנסה לי לפריים וביקשה שאצלם אותה ואת בנזוגה: 

(זה קרה גם כמה דק׳ קודם לכן, כשנאבקתי בפריים של הפנס, הסירה והשקיעה. הרגשתי טפיחה עדינה וחטפתי התקף לב. זו היתה זמרת שהייתי מקליט לכל מיני עבודות לפני כ18 שנה וזכרה אותי. היא היתה כל כך צעירה וטהורה אז שאפילו לא עלה בדעתי להתחיל איתה. עכשיו חזרה משנתיים בהודו. היה ממש קשה לשלוח לזוג את המייל שלי מאייפון האיכרים כדי שאוכל לשלוח להם את התמונות, ולזמרת פשוט נתתי למצוא אותי באינסטגרם. ממש קשה לי בלי המחשב שלי כל הזמן, זה כמו להיות בגבס). 

הצילומים הסתיימו בחברת חתולה קטנה ומשחקית, שהתאמצה שלא אראה כמה היא צמאה לאהבה, שיחקה אותה קשה להשגה אבל יכלה לעמוד בכל דבר מלבד ב״פססט פסססט!״ נחוש. 

לקחתי לסד שלם לפני הצוהריים, ב16:00 שתיתי בירה צ׳כית ואז בקבוק 750 מ״ל של הובלון שוף. שעה לפני השקיעה מילאתי את כוס הקפה של הטיולים ב300 מ״ל  Balvenie 14 Year Week of Peat ויצאתי לצלם. 

כשכבר החשיך לגמרי אכלתי את ההמבורגר הכי טוב אבר בPFC בכיכר השעון: 

והואיל וישנתי רק 8 שעות במצטבר מאז חמישי לפנות בוקר, לקחתי 12.5 מ״ג אמביין, 10 מ״ג זודורם, ו4 מ״ג קסנקס ובסופו של דבר נרדמתי. 

התעוררתי באמצע הלילה מטושטש וירדתי מהגלריה להשתין. מעדתי ושברתי את דלת הזכוכית של השירותים: 

(כמובן שהודעתי לבעל הנכס והתחייבתי לכסות את עלויות התיקון)

בבוקר שבתי לדירה לעבוד על המחשב וחבשתי את עצמי. 

אה וחוצמזה גם הלכתי אתמול כ 12 ק״מ (הקאנטרי זה 4 ק״מ לכל כיוון עכשיו, וגם עשיתי 30 דק׳ אליפטי), ניגנתי בלהט ובהנאה במלונה, וגם כתבנו ופרסמנו ״הודעה לעיתונות״ ברשתות: 

נעים לי מאוד במלונה הזמנית. (העליתי סטוריז לאינסטה, יש לינק מהפרופ). יצאתי לקניות בסיסיות בסופר ממול (רכשתי ביצי חופש בזכות הסמליות) והתמגנטתי מערבה לערב העירוני.

אני חצי דקה מתרק״ל סלמה ודקה ורבע מהשעון, הים והפשפשים. שקט, קריר, נקי, מאובזר ואיכותי פה. כיף לי לשמוע מוזיקה, לנגן, להתבונן בי מחייך במראה.

ארזתי מזוודה ובקרוב אצא לדרכי. 

אני שמח שהפרידה נעשית באהבה, בכנות, בשחרור הדדי ובהבנה; ולא בכעס, בהתחשבנות ובכוחנות.

נדיבות ואהבה מרחיבות את הלב.

שנאה מכווצת אותו ונקמנות משחירה ומחמיצה אותו.

אני רוצה להשאיר את הלב שלי מתוק.

מצאתי אייר בי אנד ביר ביפו העתיקה ואכנס אליו מחר אחה״צ למשך שבוע, בתקווה שבזמן הזה גם אמצא מקום חדש להשתקע בו.

קבעתי לי פגישה בבנק מחר בבוקר כדי לאפשר לעצמי יותר אשראי וגמישות פיננסית בתקופה שחייבות לי המון כסף ואני בגרעון בגלל כל מה שהשקעתי בזוגיות לאחרונה (je ne regrette rien). אני מגובה במסמכים, תכתובות מייל ו24 שנים של הסנפות בסניף הזה. אם הייתי מניה הייתי קונה אותי עכשיו בזול כי עוד שנה היא תהיה בוננזה. 

התקנתי וטסאפ (מקיא בפה) כי זה יהיה מוזר לחפש דירה בלי. שלחתי הודעה לבן שלי לראות אם זה עובד. הוא כרגע איש הקשר היחיד. 

שאלתי את תהום אם זה בסדר שנשב יחד בסלון ודיברנו בכנות. la ultima noche. השמעתי לה שירים שיצרתי עם הלקוח היחסית חדש שלי, בן ה84. הוא צלול וחד, עז, חרמן ויצירתי. אני אוהב ומעריך אותו מאוד והוא חזר אחרי שבועיים בהם היה מאושפז ועוד שבוע בו התאושש בבית. אמרתי לו שכשאהיה גדול אני רוצה להיות הוא. הוא אמר שמעניין מה הלקוח המפורסם שלי ששידך בינינו הבין על שנינו שהוביל אותו ליצור את החיבור. 

אחה״צ הוא שלח לי מייל וחתם:

"שמור על עצמך,

אתה ראוי

לאהבתך הרבה יותר משאתה מעריך."

מחר אני אני אהיה כה רחוקה. (לא באמת, סתם ביפו העתיקה).

הכי קשה זה הבדידות, והרבה ממנה היא self–inflicted. 

אני מקבל הרבה הצעות נדיבות להיפגש, להתארח, לשתף, לדבר, ואני באמת מעריך אותן. 

זה פשוט שכשזה לא מדויק לי (בגלל עומק ומורכבות השריטות והצלקות והצרכים החריגים שלי) זה נהיה לי מכביד יותר ממועיל, במיוחד כשאני במצב פצע פתוח ומדמם ככה. 

אסור לי להשתמש בפלסטרים אנושיים. (חברה משמעותית פרה-פרה היסטורית עוד מלפני המצאת הטי רקס הזכירה לי). 

עברנו בהצלחה את פגישת הגישור עם עורכת הדין האהובה. (זה נשמע כמו אוקסימורון אבל במקרה שלה לא) והיא מתחילה לעבוד על הסכם.

אני ממשיך להסתגר בתאי ולמסך את עצמי בכוהל ובכדורי הרגעה ושינה כי אנחנו בדירה פה כמו חביות TNT מחוררות, גפרורים בוערים, כבשים מיוחמות וזאבים מורעבים, וכולם מעורבבים יחד באותה מטאפורה. נדרשת עדינות מירבית, כמו כשאת מסיעה את סבתא שלך לבית החולים עם שברים בגפיים במהלך סופת שלגים כשהיא עם ספל תה רותח מלא ביד.

עכשיו הגיע הזמן בשבילי למצוא בבהילות מלונה זמנית ומדור קבוע. זה קשה לבד, אבל אני הבנאדם הכי שפוי, חיוני וקשוח שאני מכיר.