זה הלילה העשירי שלי במלונה.
בתחילת השבוע ידעתי שהמשימה הכי בהולה עבורי היא למצוא דירה. (ולא ״להתחיל לחפש דירה״).
בראשון נרשמתי לאתרים הרלוונטים והתקשרתי למטאליסט שעבד פעם בחנות המשקאות ושהמנהל שם אמר שהוא ממש טוב במציאת דירות.
ביום שני הלכתי לראות 3 דירות. למחרת הודעתי לבעלים של שתיים מהן שאני מוותר, בדקתי אם צצה אופציה קורצת אחרת בינתיים וכשראיתי שלא הודעתי למתווך של הדירה השניה שראיתי (והראשונה שהתקשרתי אליה) שאני מעוניין להתקדם.
בעלי הבית ביקשו שני ערבים. הבאתי להם את מוחמד ועבדאללה והם אמרו שזה לא מצחיק (סתם). אבא שלי הסכים מייד, אמא שלי סירבה נחרצות, ותהום הפגינה אצילות וקלאסה כשהסכימה מייד, שלחה ת״ז ותלוש שכר, וגם הצטרפה אליי עכשיו לחתימת החוזה.
תהום המדהימה גם פנתה לבקשתי לבעל הבית הנוכחי ושאלה אם אפשר למסור את הפון שלו לבעלת הבית המיועדת שגרה במרחק שלושה בנינים ממנו. הם דיברו והוא אמר לה שאני ״בחור זהב״.
הדירה מרגישה כמו אחות של הדירה הקודמת ורחוקה ממנה כ900 מטר. היא בקצה הנגדי של אותה שכונה, בקומה השביעית בבנין ורוד-לבן. רואים ממנה פס של הים ואת גן הפסגה ביפו העתיקה.
הדירה ריקה, ומחר המשימה הבהולה תהיה להתקין אינטרנט ולקנות מיטה, מזרן ומקרר באספקה מיידית.
ביום שלישי אצטרך בכל מקרה לעזוב את המלונה, ואולי לעבור למלונה אחרת אם עדיין לא יבשילו תנאי הקיום המינימליים בדירה החדשה.
אני מלא הודיה והערכה לתהום על עזרתה. שתינו בכינו שם בזמן החתימה. אני לא ממש יודע מה קורה איתי, כל השבועות האחרונים מרגישים כמו מגלשת מים אינסופית. מצד שני אני מרגיש שהסרט שהיה על pause או על לופ קצרצר זמן רב התחיל שוב לנוע.