מתחת לפרווה

הבוקר לקראת סוף הפגישה עם רופא המשפחה שיתפתי אותו בתיאוריה שלי ששורש הבעיה הוא שהראש מחובר לשאר הגוף ושניתוקו יהווה פתרון הוליסטי. הוא חייך והמליץ לי להיזהר עם הבדיחות האלה בפגישתי הקרבה עם הפסיכיאטר.

הוא גם צייד אותי במרשם ל60 כדורי קסנקס 0.5 מ״ג ועכשיו בחשבון פשוט (חזרתי להיות חכם ב99.8 משכבת הגיל שלי בתרגילי המוח ואני אוטוטו שובר את שיא כל הזמנים שלי בעזרת השמש) אוכל להפחית את המינון מה2 מ״ג הנוכחיים כל 10 ימים כי הם מדכאים לי את הצורה. כמעט כל יום לפנות ערב אני מרגיש התעוררות והתרוממות רוח שאמנם נובעת גם מהידיעה שרוב מטלות היום המייגעות (שאת רובן אני מבצע תוך אינוס עצמי) תמו וגם כתוצר לוואי של החרדה מהשינה המתקרבת אבל אני די בטוח שיש גם יסוד ביוכימי לתחושה הזו ושהשפעת האלפרזולם בשחרור איטי פגה.

אם אני גם שותה אלכוהול, מה שלצערי קורה יותר ויותר לאחרונה (אתמול לא כי הבן שלי בא לביקור ונשאר לישון ואני יודע שילדים לא עושים מה שאתה אומר אלא מה שאתה עושה) אז אני ממש מרגיש את הדיכאון מתקלף ממני כנשל הנחש ופתאום זה קצת פחות קשה ומעיק לחיות.

השלמתי עכשיו את אימון הגיטרה היומי שפיצלתי לאורך היום בין המטלות והלקוחות והייתי אש (תרגלתי אילתור) ופי אלף יותר ערני ומעורב משהייתי אלמלא הייתי מוגלה מהבית לשעה כי ניר המדביר ריסס פה על מנת להרחיק את התיקנים לשנה נוספת וניצלתי את ההזדמנות להתקין לי חצי בקבוק ג׳ין עם מיץ רימונים וספרייט זירו בכוס הקפה הגדולה של הטיולים ולגמוע אותה בעודי ממתין לרעל שיתייבש עם תהום על הספסל ליד גן המשחקים. (התקשרתי לאבא שלי שבודד כמו כלב חולה ושיעשעתי אותו במשך חצי שעה ואז הלכנו לצוד בחנות המשקאות בעוד השמש שוקעת על יפו במערב). 

לכל דבר יש מחיר כאן בעולם שלי.

על שינה אני משלם בדיכאון, על קיום בהענקה אינסופית לאנשים בעייתיים, על תחושת חיות באלכוהוליזם ועל אהבה בכאב, בניצול, בהשמטה ובריסוק.

שיט איך נהיה תיכף 21:00? הייתי צריך כבר לקחת את הכדורים.