מתחת לפרווה

מאז שהייתי ילד קטן סבלתי נורא מעימותים, מאלימות, מבידוד חברתי, מהורות מתעללת, מסביבה לימודית לא מותאמת. מעוני ומחסור. מתקופות ארוכות של מאבק השרדותי מול ההורים ואנשים אחרים שהיו אמורים לשמור עליי.

חברה אמרה לי לאחרונה שיכול להיות שאני אוטיסט. אולי הוא צודקת.

מה שתמיד החזיק אותי היו חלומות על גדולה, על הצלחה. חיבור למוזיקה אלטרנטיבית שהרגישה כמוני. שאיפה לאהבה ענקית, טוטאלית ומרפאה. אמונה בטוב, שאם אעשה טוב יהיה לי טוב. אמונה בשלום ובערכים היפיים. התרחקות מרע, מאכזריות, מרכילות, מציניות.

בשנים האחרונות גם פיתוח תחביבים בריאים, הקפדה על תזונה וטיפול תרופתי. טיפול מיני זוגי. צלילה וטיולים בטבע. נסיון להיות הורה טוב, יציב ומיטיב. שינוי גישה בעבודה שעיקרו דגש על שירות וטיפול בלקוח בצורה סבלנית, מכילה ואוהבת.

טיפול בהורים הנכים, החולים והמזדקנים.

גמילה מחומרים מזיקים.

אני תשוש כל כך. אני בוכה עכשיו.

מחר קבועים לי שני סשנים של הקלטות. מחרתיים גם. חוץ מאלו יש לי גם עבודות ״שיעורי בית״ שאני אמור להשלים בעצמי. אנשים מחכים לדברים האלה ממני.

הבוס הגדול מאתמול לא התקשר לשאול אם אני בסדר היום.

תהום כתבה אתמול על איך שאפילו בפנטזיות שלה אני לא נהנה, רק מושפל, מוכאב, מנוצל ומרוסק. לקח לי כל כך הרבה זמן לחלץ ממנה את התובנות האלה.

אני לא מאמין באלוהים של היהודים או של כל דת אחרת. דת בעיניי זה גוף פוליטי כלכלי שמנצל את אמונותיהם הטהורות והפגיעות ביותר של בני האדם.

אני רוצה להאמין בעצמי, ושעוד יום מנוחה שיכורה ומסוממת יעזור לי לקום מחר בבוקר עם יכולת לפחות לזייף תפקוד סביר.

אחרי הלילה הדפוק עשיתי כמיטב יכולתי להתעורר כי היתה לי הקלטה ב11 עם לקוחות חדשים שהגיעו דרך הלקוח המאוד משמעותי שלי שאחראי לרוב פעילותי בתחום המחול ב12 שנה האחרונות. 

אותם חבר׳ה קבעו איתי לשעה, אבל העסק התארך בעקבות הגחמות שלהם יותר לכיוון השעתיים. 

בינתיים הגיע Hanuman החמוד לארח לי לחברה אבל עד שהתפניתי הוא כבר היה צריך ללכת, ובינתיים גם הגיע אותו לקוח משמעותי לשלם על כל עבודתי המאומצת לקראת הפסטיבל בשבועות האחרונים. 

העבודה היתה מאומצת לא רק בגלל ריבוי השירים והמחרוזות אלא בגלל התכנים הלאומניים והצבאיים שמזעזעים אותי עד יסודות הנפש שלי. 

בעודו מעביר לי את הצ׳ק סיפרתי לו שרבתי עם אחד הזמרים כי הגבתי בפוסט מתלקלק שלו על הפסטיבל במילים: ״כל מי שמתפלל לחזרת החטופים ומייחל לשובם וכל הז׳רגון המטומטם הזה.
או שאתם בעד עסקה עם החמאס על סיום המלחמה המטומטמת עכשיו על כל מה שמשתמע מכך, או שאתם מאוננים ומלקקים את השפיך של עצמכם״. 

התגובה שלי לאותו זמר משום מה לא מצאה חן בעיניו והוא מחק אותה תוך דקה וחצי, שזו זכותו המלאה. יש לציין לשם ההקשר שאותו זמר שר בפסטיבל לפני שנה מחרוזת ״שיער״ ודיבר בצורה מאוד מתלהבת על כמה הוא הוא גדל על התכנים האלה ומחובר אליהם. הוא ביקש אז שאגזור לו רק את השיר ״אקוואריוס״ שהוא ביצע מתוך המחרוזת ואשלח לו, ואז גם ביקש שניפגש יום אחד ונשלים את זה לעיבוד מלא. נעתרתי לכל בקשותיו, וגם לבקשתו השנה שאגזור לו מתוך המחרוזת את השיר המגעיל: ״אמא הו אמא חבקני חזק״ כדי שיוכל לשלוח לאמא שלו. 

כל זה כאמור לא מנע ממנו למחוק לי את התגובה תוך דקה וחצי, ואולי לכתוב לי בפרטי משהו כמו: ״דן, סליחה, התגובה שלך חריפה מדי לתדמית החלבית והמיינסטרימית שאני מנסה לקדם פה. אני מוחק אותה ומבקש את סליחתך על זה״. במקום זה הוא רק תקף אותי וכתבתי לו בתגובה שהוא בושה מהלכת ושאין שום קשר בינו לבין הערכים של ״שיער״.  

אניווי,

הלקוח הגדול דווקא צידד בזמר ובתגובתו ואמר שהתגובה שלי היתה מגעילה וגם צעק עליי לאוזניי שני הלקוחות שהוא שלח אליי ועדיין עמדו שם נבוכים והמומים. 

אחרי שהפקדתי את הצ׳ק התחלתי לשתות ושלחתי לכל הצוות מכתבתי פרידה: 

התחלתי לשמוע את הפסקול של שיער אבל אז התחילו דפיקות וצלצולים עקשים בדלת. הצצתי בחור וראיתי שזה הבמאי הדגול. בהמשך ראיתי מהחלון שמגיעה ניידת משטרה ופרמדיקים. 

לא הסכמתי שיכנסו הביתה חרף נסיונות השכנוע העלובים שלהם,  ולא זזתי מילימטר מהעמדה שלי, עד שלאחר 10 דקות של דין ודברים הם נאלצו לסגת עם זנבם מקופל בין רגליהם. 

אני כנראה אמות בקרוב, 

אבל בתנאים שלי. 

כזכור, אתמול בבוקר שלחתי לאקס-מטפלת אחרי חודשים ארוכים בהם לא תקשרנו כלל מייל שכותרתו ״חג שמח״ ותוכנו שבעה לינקים לפוסטים נבחרים מהטיפול, כאלו שנחרטו לי כפוגעניים ו/או משמעותיים במיוחד. (הנחתי שהיא תופתע כי מעולם לא דיברנו על זה שאנחנו מקליטות ומתמללות את הפגישות איתה). 

לאחר מכן שלחתי עוד מייל שכותרתו: ״חג שמח 2״ עם עוד 7 פוסטים שכאלו. 

היא ענתה שעות ספורות לאחר מכן ואת עיקרי הדברים שלה ציטטתי באחד הפוסטים האחרונים. 

עכשיו בחלוף 24 שעות עניתי לה, ואני חושב שזו היתה תשובה כנה ואמיתית שחלקה ממש כאבה לי פיזית לנסח, רבת גוונים אך גם עם ביקורת חריפה וממוקדת, ללא האשמה וללא תוקפנות: 

היי המטפלת. 
אני עונה עכשיו בכאב פיזי לא מבוטל ובבלבול שנובע מכל מיני סיבות, חלקן קשורות לחומרים פסיכואקטיביים וחלקן קשורות אולי גם לפרמדיקים שתהום הזעיקה אתמול בערב אחרי שהלכתי לישון. 

״דן, קראתי את ההיכרות, את ההתחלה ואת הפגישות האחרונות ואת הסוף, כי רציתי להבין את קצוות התהליך ושתהיה לי תמונה פחות או יותר שלמה. יש כמה פגישות באמצע שעוד לא קראתי ואני מתכוונת לקרוא בהמשך. ״ 

מאוד יכול להיות שזה קשור לחשיבות היתר העצמית שלי לגבי היצירה שלי,  ולנרקיסיזם שלי באופן כללי. ובכל זאת אגיד, גם אם זו שטות גמורה ושקופה בעינייך, שב״כמה פגישות באמצע״ (משהו כמן 90) מצוייה אמת רבה שאולי תביא לך תובנה עמוקה יותר וכלים משוננים יותר להמשך הדרך המקצועית והאישית שלך בעתיד, שאין לי ספק שתהיה מזהירה ומצליחה מאוד. 

אין לי שומדבר נגד סמים, וגם לא להתמכרות ל SSRI כמוצא אחרון בהחלט. 

אני מאמין לכל המילים החמות והאוהבות שלך כי גם אני מרגיש אליך אהבה, חיבה, הערכה וגעגועים. 

יחד עם זאת ועם כל הכוונות הכי טובות של כולן, המצב היום גרוע בהרבה מכשהתחלנו את הטיפול איתך, ואני אפילו לא בטוח שבאמת התחלת לגרד את הקרקע הסלעית הקשה והמשוננת של שפת ה״תהום״. מאז שעזבתי את הטיפול חל שיפור מה, אבל עדיין הפער בין החזות של הילדה החמודה וקצת אבודה לבין הסדיסטית הרגשית האגוצנטרית והמסוכנת לא מבוטא מספיק ולפיכך גם לא מגושר בצורה שפויה יותר במציאות. 

אני חושב שיש מקומות שמאוד לא נוח לך לגעת בהם וזה גורם לך להימנע מהם ולחפש פתרונות תבניתיים ופשוטים יותר כמו לעשות אחר לשני נעימי ולנרמל את החייה המפלצתית האכזרית וההרסנית שהיא האהבה והתשוקה הבדסמית.

באהבה אמיתית ללא כחל ושרק, 

דן ההולך ודועך. 🦜 🖤

בין כל החומרים הרבים מספור שבלעתי היום ושהמכנה המשותף של כולם הוא שהם רק גרמו לי להרגיש יותר גרוע, אני מזהה איזו להבה שבא לי לתעכב עליה קצת.

זו להבה קטנה ומפוזרת, כל משב רוח אקראי כמעט מכבה אותה לגמרי.

היא חלשה כל כך, כמוני. במצב העניינים הנוכחי יש בה אולי עוד קרב להיות או לחדול אחד וזהו. וגם בו היא כנראה תפסיד, כי היא חלשה ומורעבת ומוזנחת וספוגה באכזבות ובשברונות.

זו אש כל כך קרה, רפה, זרה ולא שייכת.

אני מקווה שהיא לא תמות איתי ושיום אחד צעירות וצעירים שעוד חולמות ומעיזות יביערו ממנה זרדים שיתפתחו למדורה גדולה ומחממת.

השתדלתי לענות לכל הסגולות והאדומות ואני ממש ממש מצטער אם פספסתי מישהי או מישהו. אני עדיין מאוד מטושטש ושותה היום שוב אחרי סצנה עם פוטנציאל אלימות בה תהום ניסתה למנוע ממני לצאת מהבית.

אני שמח שהצלחתי להוריד אותה מזה בקול ההגיון ולא בכח הזרוע או בקפיצה אימפולסיבית מהחלון בקומה השביעית.

היו שם הרבה הודעות עם הרבה אהבה ואיכפתיות ודאגה ואני באמת מעריך את זה מאוד.

לצערי לא יכולתי לענות הרבה יותר מזה שאני לא מסוגל כל כך לתקשר עכשיו בצורה קוהרנטית ושאני באמת באמת רוצה למות כבר.

בוקר.

תודה לכל מי שכתב.ה לי בפרטי,

אני מעריך את זה מאוד אבל לא מרגיש שאני מסוגל לתקשר כרגע.

בערב אחרי היין, הטקילה והוויסקי כנראה שלקחתי מנה כפולה של הכדורים (8 מ״ג Xanax ו20 מ״ג Zodorm) מה שגרם לי למעוד וליפול שוב ושוב. תהום אומרת שהיתה צריכה לעזור לי לעמוד בשירותים כשהשתנתי.

מאוחר יותר בערב כשכבר ישנתי נדלק לפתע האור בחדר השינה ועמדו שם שלושה גברים עם ארשת רצינית. אחד מהם בדק לי לחץ דם. תהום אומרת שחירחרתי בשנתי ובגלל זה הזמינה אמבולנס.

המשכתי להתעורר צמא כל שעה שעתיים, ובאחת מהפעמים עשיתי תאונת חלב מצערת במטבח. ניסיתי לנקות כמיטב יכולתי אבל עדיין הייתי מטושטש מאוד.

הבוקר אפור מאוד ושקט, שאלתי את תהום אם היום יום שישי והופתעתי לשמוע ששבת.

לא זוכר אם ציינתי את זה אתמול אבל שלחתי לאקס-מטפלת לאחר חודשים ארוכים שלא תקשרנו לקט של לינקים לפגישות שהיו זכורות לי כהכי משמעותיות ופוגעניות עבורי.

״אני שומעת, דן.. 

צר לי ממש… אלוהים ואני יודעים שזאת ממש לא היתה כוונתי, היו לי את כל הכוונות להיטיב. לצערי הענק וחרף כל המאמצים שלי לא הצלחתי… מצטערת מאוד מאוד על כך. 

אני עוד דמות נשית משמעותית לנפש שלך שהיית זקוק לה, סמכת עליך, ציפית שתיטיב עמך ואכן היתה הבטחה לכך אך גם אני, הדמות הנשית המשמעותית הנוספת, איכזבה קשות. אתה צודק שאתה כועס, ואולי אף זועם.. גם אני היתי מרגישה כמוך במצב כזה. 

לכן אני מציעה שתבוא, כדי שנוכל לשמוע על תקוות השווא והאכזבה הקשה״

אני כבר בקפה האתיופי החזק השני אבל מרגיש כמו סוללה ריקה. סיכוי לא רע שהיום יראה דומה מאוד לאתמול, בתקווה שאם אחרחר בלילה יתאפשר לי להיחנק בשלווה ללא אורחים לא קרואים. 

״Living this charade

Is getting me nowhere

I can't shake this charade

The city's cold blood calls me home

Home, it's what I long for

Back home, where I belong

The city - it calls me

Decadent scenes from my memory

Sorrow - eternity

My demons are coming to drown me

Help - I'm falling, I'm crawling

I can't keep away from it's clutch

Can't have it, this habit

It's calling me back to my home״

(John Myung / Jordan Rudess / John Petrucci / Michael Portnoy / Kevin James Labrie)

בואו זאלופון ותחש והשלישית, בוא איה 74 וכל היתר הניקים המוזרים שאין לא כוח לזכור אותם בשמם. 

בוא תסגבירו לי למה אני כל כך טועה וזה

ואיךתזנת זאני זה שמתעלל בתהום הזכה והסכנה. 

ולא יודע להעריך את כל הטוב שמוערף עליי מכל עבר.

בואו תראו לי מה זה בדסם אמיתי כמו שלכם, בואו תתקנו את דרכיי, בואו תמליצי לי על הטיפול הראוי לדפוקים חסרי תקווה כמוני. 

מה עליי לשנות ולשפר כדי להינות מאהבה הנשגבת שכולכן מתבוססים בה במו ישו בארון הקןדש. 

עזרו לי, בבה שעשוי להיות היום האחרון של חיי הדפוקים.

אחרי שכתבתי את זה כתגובה לפוסט מתלקק בפייסבוק של אחד הזמרים שהשתתפו בפסטיבל אתמול והוא מחק את את התגובה שלי, (השמועות אומרות שזה היה אחד המופעים הכי מוצלחים ועומצתיים אי פעם)

כתבתי את זה בפייסבוק ואני כותב את זה גם פה: 

כל מי שמתפלל לחזרת החטופים ומייחל לשובם וכל הז׳רגון המטומטם הזה.
או שאתם בעד עסקה עם החמאס על סיום המלחמה המטומטמת עכשיו על כל מה שמשתמע מכך, או שאתם מאוננים ומלקקים את השפיך של עצמכם.

אומרים שההפך של התמכרות זה חיבור.

בכל הקשרים שלי עם בני אדם הם משתמשים בי.

רובם המכריע אפילו לא רואים אותי או מתעניינים באמת לשמוע אותי, רק לקבל את מה שיש לי לתת להם. ותמיד יש לי אוצר משמעותי ונדיר לתת להם.

אני לא יודע אם אי פעם חוויתי אהבה הדדית וטהורה.

בלילה הכדורים כבר השפיעו פחות,

בדרך הטבע עם נפש שסועה ומפלצתית וגוף קשוח ולמוד סבל כשלי.

מוקדם בבוקר תרגלתי מדיטציה ונסעתי באוטובוס לבת ים לצוד ירקות ופירות.

אחרי שסידרתי אותם במקרר השמשתי לראשונה אחרי שמונה חודשים וחצי בפותחן הבקבוקים העטלפי שקניתי לפני שנה.

עד שהפטיט סירה 2020 שחיכה שם במקרר כל הזמן הזה יפתח מזגתי לכוס הגלרקיירן את מנת הוויסקי הקנדי עם האייל שחיכה שם בסבלנות גם כן.

הסתגרתי באולפן עם The Astonishing של דרים ת׳יאטר, וליתר ביטחון גם לקחתי איתי את בקבוק הטקילה הלא מאוד מפונפנת החצי מלא (אני אדם אופטימי ומסתכל על החצי המלא של הבקבוק) שגם הוא המתין בסבלנות מופתית כל הזמן הזה, כמו חייל יפני בבקתה ביער בשלהי מלחמת העולם השניה.

אם אין בשביל מה אז אין בשביל מה.

אולי אמות עוד היום, חבל להשאיר אחרי בקבוקים שלא נוצלו.