מתחת לפרווה

אתמול כנראה היה יום המזל שלי כי זמר שהיה אמור להגיע היום בצוהריים להקליט (והייתי צריך להכין את הפלייבקים להקלטה בבוקר) הודיע שיש לו חיידקים בגרון ודחינו לשבוע הבא.

איחלתי לו שיחלים במהרה והצעתי שיפסיק ללקק ידיות שירותים בתחנות מרכזיות. זה לא שווה את זה.

קצר פה כל כך האביב ובעונת הפריחה אני לא לוקח שבויים. אם יש הזדמנות לטייל באמצע השבוע אני עט עליה וכשירח ט״ו בשבט הזוהר שקע לאיטו במערב יצאתי לגבעות הכורכר ולנופי ילדותי להיות היכן שאני שייך, עם פרחי הבר. צילמתי פורנו אירוסים ותפסתי

ציפורים תאבות פרסום שאין להן טיק טוק משלהן. אני לא מומחה גדול בבולבולים אבל אני יודע מה אני אוהב.

לפני חודשיים כתבתי על מוכרת עוגות חיננית בכיכר השעון שמשכה את תשומת לבי בוייב הצבעוני והחמים שלה.

מאז ניסיתי לעבור שם ״במקרה״ בדרך חזרה מהספר ובנוסף אספתי 3 חבילות שונות שהסכימו להיות מנותבות לשם (ישמצב שהרצון לפגוש אותה עודד רכישת בגדים נוספים). בכל פעם התקלחתי והתלבשתי יפה, לקחתי את קו 14 מהתחנה מתחת לבית עד לכיכר השעון כדי להגיע רענן ובלתי מיוזע, עשיתי חזרות במחשבותיי על השיחה ואיך אציע לה להיפגש בלי להיות weird about it במידה והוייב עדיין יהיה חמים ואם לא אגמגם ואסמיק כמו שפן קטן. 

בשלוש הפעמים היא לא היתה שם. בראשונה היה בחור חביב ושאלתי אותו: ״מה, ס׳ לא עובדת כאן יותר?״. הוא ענה: ״אוי ואבוי אם ס׳ לא היתה עובדת כאן יותר״. 

בפעם השניה היתה שם מישהי אחרת שפשוט לא היתה היא, ואת החבילה השלישית אספתי בשישי האחרון בבוקר, ביודעי שרוב הסיכויים שהיא לא תהיה שם ובאמת קיבלתי את החבילה מהגבר המבוגר שראיתי כשחזרתי מהספר והוא כנראה בעל הבית (חשבתי לעצמי שאני מותיר את המפגש איתה בידי הגורל, אם זה נועד לקרות זה יקרה גם בשישי בבוקר). 

בינתיים היום קיבלתי הודעה שמחכה לי חבילה בנקודת איסוף אחרת ביפו, לא רחוק משם. החלטתי ״לחזר אחרי הטוב״ כמו שהמליצה לי מנהלת בית הספר למחול המרשימה לפני כמה שבועות. 

הגעתי עם קו 14 לכיכר השעון בערך בשקיעה וניסיתי לראות מעבר לכביש אם היא שם. לא הייתי בטוח שאני מזהה. השיער היה שונה. החלטתי לחצות בכל זאת ולבחון את העניין מקרוב. 

כשנכנסתי שאלתי בשמחה: ״ס׳?? איפה היית? 3 חבילות כבר אספתי מפה!״ החמאתי לה על השינוי בשיער שהיה עם גוונים סגולים ועכשיו הוא סוג של פונצ׳ בננה. היא התרשמה שזכרתי. היא ביקשה שאזכיר לה את שמי ואז אמרה שזה מה שריחף לה בראש. היא היתה מאוד צבעונית ואמרתי שגם הלק מאוד מיוחד. היא ענתה שהוא מתאים לחולצה שלי. 

היא שאלה אם יש לי חבילה לאסוף ועניתי שלא אך שאני מחפש עוגה ושאלתי: ״אילו היית עוגה, איזו עוגה היית?״. 

״ביסקוויטים, חד משמעית״ היא ענתה, ״אבל אין״. 

אחרי התלבטויות בחרתי בטריו שוקולד ובעודה אורזת את העוגה שאלתי מה היא עושה כל הזמן כשהיא לא כאן מוסרת חבילות ומדברת עם עוגות. 

היא ענתה שהיא לומדת וכששאלתי מה היא לומדת היא ענתה משהו שגרם לפצצות קונפטי להתפצפץ בראשי המחוייך: ״הפקה מוזיקלית״.

מכאן השיחה כבר נהייתה קלה מאוד. היא סיפרה שהיא יוצרת טראנס ורק התחילה, אני סיפרתי שאני זמר יוצר ופרשתי את נוצותיי המקצועיות (למדתי עם השנים לענות לאט ובצורה ברורה כששואלים אותי מה אני עושה). היא שאלה על איזו תוכנה אני עובד. סיפרתי קצת על האלבום האחרון והיא הביעה עניין להאזין. שאלתי איך לשלוח לה, אם לכתוב לה או אולי ווטסאפ או טלגרם ועוד לפני שסיימתי את המשפט היא הכתיבה לי את המספר שלה. תמונה מגניבה שלה צצה כשהוספתי אותה כNew Contact. 

הא! 

יצאתי פוסע על עננים. 

זה אפילו לא ממש משנה מה יקרה הלאה, זה כבר W בשבילי (למרות שיהיה ממש נחמד אם באמת יקרה משהו). להתכתב זה כבר הרבה יותר קל לי (למרות שלא הסתבכתי גם פנים אל פנים. הרגשתי טבעי וטוב עם עצמי בתקשורת מולה). 

בדרך חזרה הביתה הבחנתי בירח ט״ו בשבט הגדול והזוהר עולה דרך השמיים האביכים. 

עכשיו אני צריך לחשוב מה לעשות עם העוגה 🫣 

הפגישה הראשונה עם Gabie, המאמנת הרוחנית החדשה שלי היתה עמוקה ומוצלחת. כשפקחתי עיניים בתום תרגיל הדמיון המודרך היא שאלה איך אני מרגיש והדבר הראשון שאמרתי היה:

“I’m happy to see you”.

מרגיש שהיא היתה בחירה טובה ולא רק בזכות היופי הנורדי, השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות, הנבונות והאמפתיות.

בתרגיל, לאחר שביצענו grounding היא ביקשה ממני לדמיין שאני בנקודה ספציפית בטבע ושאלה היכן אני. תיארתי את הנקודה הזו מהטיול האחרון, בה עצרתי להפסקה ממושכת:

סיפרתי איך הייתי לבד לגמרי לאורך כל המסלול, הזכרתי את השמיים המעוננים, הסלעים החלקים והרטובים, האוויר הקר שגרם לאדים במשקפיים, ציוץ הציפורים מתוך הצמחיה, הדרך העבותה שעברתי והמשך השביל הלא ברור קדימה.

כשהיא ביקשה ממני לדמיין שאני פוגש את דן הקטן שם ושאלה שאלות עלו בי דמעות שהמשיכו במהלך כל התרגיל.

ניפגש שוב בשישי הבא באותה שעה.

אני לא יודע אם ומתי ייגמר הלילה האפל של הנפש ומה נמצא מהצד השני שלו. אני שואף לחיות יותר בשלום עם עצמי, בלי להדחיק ולברוח, ואם אפשר בלי לשאת את המשקל הכבד מנשוא של צער, פחד, זכרונות ובידוד כל הזמן.

אחרי הפגישה סיימתי לנקות את המטבח מהבישולים והתקלחתי עם הברווז החדש שקניתי השבוע:

אמש היתה שקיעה יפה שנראתה בדיוק כמו שהרגשתי:

עכשיו כשהמחשב חזר להיות מבצעי (אני מקווה) אפשר לסכם את השבת. 

זו היתה שבת קשה אבל למדתי הרבה דברים:

1. התכנית שקבעתי היא האופציה הטובה והבריאה ביותר ומוטב לי לדבוק בה אם אני יודע מה טוב בשבילי. תכנן אותה אדם חכם ומנוסה.

2. הגיע הזמן להיפרד באמת מהעבר, הוא כבד ונוכח נורא וחוסם את האוויר ומונע מהרגליים להתרומם מהקרקע ומהדמיון לעוף אל הלא נודע. הוא רובץ ומעיק ומגדיר ומקבע ונמאס לי ממנו. יש לי המון המון המון עבר מפואר ומכוער. אני רוצה להשאיר אותו מאחוריי. אני לא חייב להמשיך לסחוב אותו עד יום מותי. 

3. אחרי ששמעתי לראשונה את Aftermath על לסד: תמצאו לי מישהי שיכולה לכתוב, להלחין, לעבד, לשיר, לנגן, למקסס ולמסטר משהו כזה תוך שבעה חודשים ברוטו (אחרי שלא כתבה שירים 13 שנה) תוך התאוששות מהתפוררות של אהבה סאדומזוכיסטית של 19 שנה, מלחמה בכל החזיתות, טילים ואזעקות, ניהול רומן מלא תהפוכות עם נשואה סודית שצעירה ממנה ב18 שנה בקהילה קטנה, מסוכנת ורעילה, עומס שיא של עבודות יצירה עבור לקוחות שכוללים תיווי לתזמורות לראשונה בחייה, קידוחים של בניית מרפסות בכל הקומות מתחת, מוניטור אחד לא תקין, ניהול אלכוהוליזם וגמילה לא מבוקרת (שלא באשמתה) מבנזודיאזפינים וכל יתר התחזוקה השוטפת של החיים תוך כדי —-> ויש לי יופי של שת״פ להציע לה לכל החיים.

(ואני לעולם לעולם לעולם לא אשכח את התגובה: ״מגניב שיהיה בהצלחה 🌸״ שאחריה איבדתי כל מיליגרם כבוד שעוד רחשתי.)

4. משהו קורא לי להתעורר חזרה ולהרביץ. להעז. לנצח. להיות חצוף. לחתוך את הרוסי. להעיף לעזאזל את מי שנוכחותו עולה על תרומתו. לא להיות מנומס כל כך כל הזמן. לא נולדתי להשתלב. לא אוהבים אותי כי אני מאוד נורמלי, ולא כולם צריכים לאהוב אותי. למעשה אם לפחות חלק מהא.נשים לא ממש שונאים אותי כנראה שאני לא עושה עבודה מספיק טובה. 

5. אני לא עושה סמול טוק. (הבוקר עניתי בדיוק ככה לאדומה שהגיעה אאוט אוף דה בלו: ״בוקר טוב. מה שלומך? איך עובר עליך החורף״) 🤦🏼‍♀️

6. אני עושה המון המון דברים ודואג לעצמי ממש יפה כמעט כל הזמן. אני צריך גם להעריך יותר וגם להביע את הערכתי יותר לגבר המתוק שדואג לי כל יום, קונה לי בגדים ומבשל לי ועושה קניות ומנקה ומכיל אותי כשאני עצובה ומעודד אותי כשאני לא רוצה לקום מהמיטה בבוקר הקר...  ולא לקחת אותו כמובן מאליו רק כי הוא רגיל שככה מתנהגות אליו.

7. התכנים הבדסמים הישנים כבר באמת איבדו את הלחש שלהם עליי. גם כשזה ״עובד״ זה צורב ולא נעים. זה לא איפה שהייתי רוצה להיות, ואפילו לו רציתי לא הייתי מסוגל. זה הפך לקרינג׳ צרבתי נוראי. אני מחפש חמימות, חיבור, מבט, חיוך, כנות, מגע, גילוי, קבלה, שייכות, חשיפה, ביטחון, שיתוף, רגיעה, נשימה.

8. יכול להיות שאני כבר לא שייך לכאן יותר.

התמלאתי בתחושה צמרירית, חמימה ורומנטית למצוא גרב לבנה בודדה שיצאה מהמייבש ולאחד אותה סופסוף עם רעותה שהמתינה לה באמונה במגירה כל הזמן הזה. שילבתי אותן יחד בחיוך סנטימנטלי.

אחר כך מצאתי גרב לבנה בודדה זרוקה על הספה. 

נאבק להחזיר את המחשב ל7:07 בניגוד לרצונם של הביליונרים אני מבחין במקדש הזה על המדף שהגיע הזמן לארוז בעדינות ובאהבה רבה לאחסון במגירת הזכרונות.

התעוררתי עם השעון ב5, מלא לבטים. 

האם להקדיש את השבת לנקיון כמו שתכננתי?

האם לקחת לסד ולפגוש את הבדידות הדוקרת הזו?

האם להעביר את היום בשתיה ובכי?

האם לנסות פשוט להיות?

החלטתי לעדכן את מערכת ההפעלה במק. כבר עברו כמה חודשים וגרסאות מאז הרליס הראשוני, חלק גדול מהחברות שמייצרות את כלי העבודה כבר הודיעו על התאמה. זה הרגיש בטוח למדי. 

עדכנתי. 

לא לקח הרבה זמן לגלות שכלי עבודה מרכזי (קונטקט, כמה סמלי) גורם לקראש מיידי של תוכנת יצירת המוזיקה. 

לחזור אחורה זו אופרציה מאוד מאוד מורכבת שגם כשכבר החלטתי לעשות אותה (כי אין ברירה, יש לי הרי אופל של עבודה שמחכים לי מחר בבוקר) אני עדיין לא מצליח, וזה מצריך כניסה לקרביים התכנותיים של המחשב. 

מוסר השכל? 

הייתי צריך לנקות או לקחת לסד ולפגוש את הבדידות הדוקרת.

בסוף אני גם בdoing, גם בסטרס, גם אין שום ביטחון שזה יצליח וגם אם כן אמצא את עצמי פשוט איפה שהייתי ב7 בבוקר רק בלי אנרגיה ועם שבת דפוקה, ופאק, פאק, פאק מיי לייף. 

להופעת יומולדת של חבר. 

תזכירו לי בבקשה לכתוב על הספירה לאחור.

הזמנתי חופשה רומנטית ליחיד במרום גולן לסוף פברואר ותחילת מרץ. אני חושב שזה האקט הכי רדיקלי שביצעתי עד עכשיו. 

אחרי לילה קצר מדי וזמן פציעות לא אפקטיבי קמתי במצברוח לבעוט עונשין בחיים או לחבוט בהם עם אלת בייסבול אל מחוץ למגרש. הסרתי מהלו״ז את כל מה שלא ממש הכרחי ואז הסרתי גם את היתר. חילצתי את המוניטורים מהדאונטאון המעצבן. הטכנאי הגיש לי את טוויטר הבריליום התקול מנויילן היטב והזהיר שהוא רעיל ומסרטן. אמרתי שאין לי מה לעשות איתו ואני מעדיף להשאיר לו את הסרטן. בעוד שזה נחמד לחוות את מלוא הספקטרום של האוזן האנושית שוב, קצת התאהבתי במוניטורים הקטנים, העתיקים והמיתולוגיים ואני מקווה שאזכור להשתמש גם בהם, כי הם כמו לעשות סקס עם תאורת פלורסנט. מה שיעבוד בהם כנראה יעבוד בכל מקום. 

הגיעו עוד בגדים מופרעים שנותבו למכולת ערירית בקריית שלום. הסווטשירטים החייזריים סבבה, המכנסיים נחמדים אבל לא יושבים על ישבני הסקסי הכי טוב. זה חלק מקזינו חידוש הגרדרובה. אזמין עוד ממה שעבד ואשאיר למטה לחיית השדה את מה שלא. 

גו טו פנו אליי כי מסתבר שקיבלתי דו״ח משטרה בטיול הראשון העונה לנחל כזיב על מהירות מופרזת בשטח בנוי (בטח מצלמה מוצבת במקום מכשיל במתכוון בפאתי עפולה או משהו כזה). התבקשתי להדפיס, לחתום, לסרוק ולשלוח טופס בקשה להסבת דו״ח ולצרף צילום רשיון נהיגה. 

קניתי מטחנת פלפל של Peugeot  שעלתה 400 שקל (שאלתי אם אפשר גם לרכב עליה) כי כל האחרות שקניתי לא איפשרו לי לטחון את פלפל ארבע העונות באגרסיביות שחפצתי תוך הגעה לסיפוק מפולפל בזמן סביר. 

לא בטוח שהיה יותר טוב אם הייתי מתפוצץ החוצה במקום פנימה. אני שוכב על הרימון. מגן על האנרגיה שלי מפני איומים מבחוץ ונחרך מהבערה שלה בתוך השריון העבה שתחתיו אני מסתתר. 

נכון הטופס שמילאתי? 

אז המאמנת הרוחנית חזרה אליי עם הצעת מחיר סבירה מאוד ורכשתי חבילה של 5 מפגשי גוגל מיט (או פיש/ויגן) של שעה. 

אין לזה שום קשר לעיניים הכחולות, השיער הבהיר והיופי ההולנדי הטבעי והטהור שבוקע ממנה בעודה מדברת אל תוך המיקרופון הפרוותי בסרטוני היוטיוב שלה. 

בIntake Form שנשלח לי עניתי על ?How would you describe what you're currently going through ב:

Midlife crisis, recovering from a long abusive marriage, slowly cutting down on alcohol and benzodiazepines, loneliness, learning to live alone and be ok with it, managing work and chores related stress, trying to self regulate and stabilize my emotions, difficulty letting go of the past, destruction of the fantasy world.

ועל ?What are you hoping to gain from working with me ב:

I'm trying not to hope so much since i read that from a Buddhist perspective hope is just the flip side of fear.
My aim is to receive support and clarity, help in seeing my blind spots, form a healthy connection and be influenced and guided in a positive and helpful way moving forward, as well as learning new tools and practices to help me on my journey.

לא ערכתי את התשובות ואפילו לא חשבתי עליהן כדי לאפשר ללא מודע להתבטא. הסשן הראשון נקבע לחמישי הבא. 

חוצמזה היום תכננתי בין היתר ליצור מוזיקה ללקוחותי אבל ליטרלי הופצצתי בשיחות טלפון, פגישות זום ו-ווטסאפ וידאו, עוד שיחות טלפון, עוד שיחות טלפון, ועוד שיחות טלפון. זה הזמן הזה בשנה שוב, ואני לא יכול להגיד שהתגעגעתי (לפחות הספקתי להכין מרק ברוקולי, ללכת לג׳ים בבוקר אחרי 10.5 הקילומטרים הקשוחים אתמול ולבצע את כל התרגולים והאימונים היומיים). המוניטורים הגדולים תוקנו ומחר אסע למעבה הג׳ונגל האורבני לחלץ אותם. בימים הקרובים שואף להשלים את מבצע נקיון העומק החורפי. יש לי שיעורי בית לשיעור עם בן (שהפך להיות קבלת השבת שלי) שרק היום התחלתי לפלרטט איתם. הכל חשוב, ואני לא יודע אם יש לי כוחות להכל. אני מת🦆🦆 למוזה.