|
|
|
היה מוזר לארוז, לנהוג ולהגיע למלון הקבוע לבד. בכיתי הרבה בדרך אך ככל שהתקרבתי הרגשתי איך אני משתנה ונרגע, והנשימות נהיות קלות, עמוקות ונקיות יותר. קיבלתי חדר בנזזז ואני מרגיש טוב להיות פה.
מתרגש לפגוש את הבן שלי ולצלול איתו, עברו שלושה חודשים מאז שהתראינו לאחרונה וכל כך הרבה קרה מאז.
הארונית בחדר האמבטיה הותקנה אתמול בהצלחה ע״י יניר שחזר להיות רגיש ונעים והיום החזרתי את הדירה כולה לנקיונה המבריק והאינטימי.
אתמול בערב כבר ממש הרגשתי על סף שבץ מוחי (ממש פיזית איך המוח עומד להתפוצץ).
הקוקטייל הזה של סטרס, חרדות, אי ודאות, לחץ זמן, עומס משימתי, ביקוש גואה בעבודה, לב מרוסק לשמיליוני רסיסים דוקרניים, געגועים, מורעבות רגשית ומינית, תלישות, בלאגן, לכלוך, עניינים רפואיים (הצריבה הקלה אך מעצבנת בפתח השופכה ובפי הטבעת עודנה), עניינים משפטיים, אי שקט, דיסאורינטציה, קשיים בשינה, שתיה כבדה מדי ערב, כדורי הרגעה ושינה... תוך שמירה על גירעון קלורי יומי, שגרת אימונים ונגינה, בישול, כביסה, נקיון, קניות, תשלומים, יחסים עם בני אדם... אין מצב שזה בריא ככה.
מה שהוביל אותי להבין שהצורך הכי הכי בהול שלי הוא להירגע ולהצליח לשכנע את הגוף והנפש שלי שזה בטוח כבר להרפות מSurvival Mode, שהוא אולטרה-אדרנליני ומרוקן משאבים, ובזכותו הצלחתי להפליג בכזו מהירות ואפקטיביות עד הנקודה הזו. אבל די. עוד רגע קט וזה יהיה צינור במוח שיתפוצץ ולא צינור כתום בלתי צפוי מעל הכיור.
עיסיתי את השכמות המאובנות ואת כפות הרגליים עם שמנת גוף. הצטיידתי בשוקולד וביסלי בצל למקרה הצורך (בניגוד לנוהל הנוקשה) ושיניתי את הלו״ז לסופ״ש כך שיתעדף מנוחה על פני כל דבר אחר.
אצל האורולוג שלשום ד״א שנינו התנהגנו כמו ילדים בוגרים ולא דחפנו אחד לשני שומדבר לשומקום. הוא בחן בעיניו בלבד את הזין שלי ושלח אותי לאולטרסאונד כליות ודרכי השתן (אסע לאסותא באר שבע במיוחד בעוד 10 ימים, אחרת זה היה לחכות עד נובמבר), PSA ובדיקת שתן (שאבצע ביום ב׳) ואז אשוב אליו לדייט שני בעוד שבועיים.
בינתיים הדליפה העיקשת במערכת הדמעות ממשיכה ואף מתעצמת ככל שהשקט של השבת מגביר את הדהוד הקולות הפנימיים.
בחרתי את האינסטלטור מהאתר כי הוא נראה כמו מישהו שתהום היתה שוכבת איתו (קעקועים, זקן, עיניים כחולות ממזריות ונחושות). הוא עשה עבודה יוצאת מן הכלל במחיר הוגן, והשיחות היו נחמדות עד כמה שאפשר לצפות (כשהדיבור התדרדר לבדסם הסתבר שהוא סוג של חבר של ניסן, וכל פעם שהוא התייחס לאינטנסיביות בסקס הוא השתמש במושג ״קראטה״ (במלרע), אימצתי! :)... הוא הביע זעזוע מיוחד מסיטואציות קקולד (הוא נשוי כבר יותר מעשרים שנה והסכים איתי שיש לקיים יחסים בתדירות של פעם ביומיים שלושה אחרת...), אך מאוחר יותר בשיחה הודה שיש בזה משהו מדליק, לאחר שהסגברתי לו שמה שכואב זה באותו זמן מה שמגרה).
אני שוב גועה בבכי מאז שבן האינסטלטור הלך ושבתי לנשום. הדירה המבריקה והשברירית הזו היא הלב השבור, העצבים החשופים, העצמות הבודדות, העריריות המהדהדת והשרירים הכורעים תחת האונס שלי.
מחר בעזרת השמש יבוא יניר להשלים את טקס התלייה (נוותר על הבורג התחתון).
אז… אחרי.
אחרי שיוחלף הצינור ויסתם החור ויחזרו המים לזרום כמו וויסקי
ואחרי שתיתלה הארונית הארורה בבהירותה הנקייה והמייבשת בחדר האמבטיה.
ויניר ואני נשלים בחיוך מריר.
והשיפוץ בדירתה של תהום יסתיים בהצלחה ולא ישאר זכר למוזיקאי השובב שעבד שם שבור לב שש שנים.
ואחרי שבשבוע הבא נשלים את אישור הסכם הגירושין בבית המשפט הנכבד ונעניק לו תוקף של פסק דיו, ונחצה את הכביש לרבנות ונבקש מכבוד הרב הנכבד לקבוע דיון+סידור גט באותו יום עתידי על מנת לא לטרטר את העדים.
ואחרי שנטרטר את העדים, ותרמיל כוחות הנפש של כל אחת מאיתנו כבר יתרוקן ושתינו ניקרע עד קצה גבול היכולת. ונהיה כרותות, גרוסות, חבוטות, נחותות וגרושות כדת משה בוגי יעלון וישראל כץ.
מה אז?
ההנדימן הגיע בצוהריים להתקין ארבעה גופי תאורה צמודי תקרה ואת הארונית עם המראה לחדר האמבטיה.
הפעם הוא לא היה כל כך מצחיק.
הוא סבל מכאבי גב תחתון שגרמו לו להיאנח ולגנוח בלי סוף. בין לבין הוא חפר על מגוון נושאים כמו טכניקות ההירדמות שהמציא ועל הערצתו לאילון מאסק. הוא דיבר ודיבר בקול רם מדי שהדהד ברחבי הבית, הלך פעמיים לשירותים לפרק זמן ארוך והשאיר שם מאוד מלוכלך ומגעיל (סיפר שלוקח איזה כדור שעושה לו הפרעות במערכת העיכול).
כשהתקין את אחת המנורות הוא התחשמל והפקק קפץ, וכשהתקין אחרת נחתך בכף ידו. בשלב כלשהו הפניתי את מבטי לקיר והתפללתי לכוח עליון שיגרום לו לסתום, לסיים את העבודה ולפנות את השטח מנוכחותו המעיקה והמלחיצה. הייתי קצר בזמן להשלים עיבוד לפני שהזמר מגיע להקליט בערב, ובחרדה הולכת וגוברת.
לאחר שעתיים שהרגישו כמו מאסר עולם הוא סיים להרכיב את הארונית, קדח שני חורים בקרמיקה, וכשקדח את השלישי פגע בצינור ופער בו חור שהפך חיש קל למזרקה.
התקשרתי לאינסטלטור שמצאתי באינטרנט, ובעודי מנסה לתפעל את הסיטואציה ההנדימן התעקש להשתלב שוב ושוב בשיחה עם הצעות והשתתק רק כשממש צעקתי עליו שיפסיק, שאני לא יכול להתרכז ככה ושהוא לא עוזר לי. צילמתי לאינסטלטור את האריחים והתיקון יעלה כנראה באזור ה2000-3000 ש״ח.
שאלתי את ההנדימן כמה מגיע לו והוא סירב לקחת כסף, אמר שישתתף איתי בעלות התיקון (לא אקח ממנו כסף) וסיכמנו שהאינסטלטור יסמן איפה הצינור כך שלא יפגע בו כשיחזור לסיים את העבודה לאחר התיקון. (זה החלק שהכי מבאס, שאשכרה אצטרך לסבול אותו שוב ושאולי הוא שוב יצטרך ללכת לשירותים. אני חושב שהוא בנאדם טוב והגון וגם איש מקצוע טוב, אבל האנרגיות האלה קשוחות לי עכשיו ממש).
כל החוויה היתה ממש טראומטית, ועצביי הרופפים כורעים תחת הסטרס. מרגיש שהדירה הזדהמה לגמרי. נשארו כל מיני כתמים על הרצפה שהברקתי בסופ״ש ואבק של הקדיחות בתוך הדייסון. אין טעם לנקות כי מחר (לכל הפחות) יהיה עוד הרבה לכלוך וברדק. אני לא יודע אם אפשר היה למנוע את זה, וזה באמת מוזר ובלתי צפוי שהיה צינור *מעל* הכיור. בפעמיים הקודמות שנעזרתי בשירותיו הוא עשה עבודה טובה והחריקות באישיותו לא היו עד כדי כך מעיקות. זה כנראה באמת לא היה היום שלו וshit happens.
אולי זה גם מסר בשבילי מהיקום שאני צריך להירגע ולהאט, אחרת החרדות שלי יגשימו את עצמן.
בינתיים אני בלי מים לפחות עד מחר בצוהריים, ויש לי תור לאורולוג מחר בבוקר (אתקלח בקאנטרי לפני).
אני כל כך תשוש ורוצה כבר שיהיה לי ״הביתה״ להגיע אליו.
כזכור, עד לפני כשנתיים לא היה לי בכלל מכשיר סלולרי, ורק לפני 17 חודשים התקנתי בו סים, במה שהגדרתי אז כצעד ראשון לגירושין.
התקנתי ווטסאפ לראשונה לפני חודש, כי הנחתי שלמצוא דירה בלי יהיה מוזר מדיי (ויתרתי. יש לי גם טלגרם. כתבו לי איפה שבא לכן. כל צלילי ההתראה {חוץ מהכלוב} מכובים אניווי).
אחרי חתימת החוזה יד נעלמה צירפה אותי לקבוצה של הבניין (היחידה שלי בינתיים 🤞) ואתמול אחה״צ הופיעה בה ההודעה הזו:
(יש בית כנסת מאוד מאובזר במקלט. מבחינת השגחה אלוהית אני מסודר פה).
התאפקתי ממש לא להגיב:
גמני רציתי לשאול 😎🕺🌈🫦
אני אוהב את השעה הזו בסלון החדש. עדיין מחכה לספה בורדו עתיק נפתחת למיטה כדי שאוכל לארח את הבן שלי כשיגיע ולשולחן בול עץ טבעי א-סימטרי:
(בעצת הקוראות הנבונות אני לא מבטל את התור לאורולוג, מיהרתי לשמוח. התסמינים מינוריים אבל עדיין שם, וגם נודדים דרומה איף יו נו ווט איי מין).
כל השבוע עלה על גדותיו מפעלתנות מ5 בבוקר ברציפות עד 21, אבל אתמול היה השיא מבחינת האינטנסיביות.
אימונים, סידורים, נקיונות, טלפונים, בירוקרטיה, ענייני בריאות, קניות, התרוצצויות, ענייני משפט, עבודה, התקנות, הרכבת ספריה, מלאכות בית, עוד עבודה, עוד עבודה, עוד טלפונים, עוד מלאכות בית… מעייף ממש רק לחשוב על לפרט את כל זה, ולבטח יהיה מייגע לקרוא.
הייתי עם לקוחות עד השעה 20:00, וידעתי שלא אצליח לקחת כדורים כבר ב21:00 כפי שהקפדתי לעשות כל השבוע (ונרדמתי רצוץ ב21:30 במקום בו הייתי באותו הרגע).
אחרי ההקלטה הכנתי ואכלתי חביתה עם פטריות, החזרתי טלפון לאבא שלי ששוב נפצע בעודו מנסה לקום מהכסא, ובאתי לפרוס מצעים כהכנה ללילה הראשון שלי במיטה אמיתית מאז השבעה באוגוסט. זו גם היתה הפעם הראשונה שהחלפתי מאז ציפה וסדין. רציתי לחכות עם סמלי הארעיות ספוגי אבק הדרכים האלה עד שתגיע המיטה הסגולה.
שלפתי מהניילונים בחגיגיות את המצעים החדשים שחיכו בהתרגשות לרגע הזה וסידרתי את המיטה. הסדין הבורדו הפיץ ריח מוזר ולא נעים, משהו תעשייתי/פלסטי של מפעל. חשבתי שזה יתפוגג וניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא נורא, אבל הריח עמד בחלל החדר והשתלט על ניחוח העץ החדש והנעים של המיטה.
הייתי סדוק מעייפות, אך בכל זאת הסרתי את הסדין, כיבסתי אותו בתכנית המהירה (14 דק׳), ולאחר מכן הכנסתי למייבש. החלטתי שלא אקח כדורים לפני שאפרוס אותו מחדש על המיטה הסגולה, נקי וריחני, כדי שלא יצא בסוף שאירדם בלי סדין ואכעס על עצמי בבוקר.
זה היה, כמו כל המהלך וכמו כל הדברים החדשים והטובים שקניתי, אקט של אהבה עצמית.
אני כל כך רגיל להשקיע בדמות האהבה ולוותר עליי.
עכשיו אני דמות האהבה של עצמי.
היום בצוהריים הבנתי שהמנהל הפסיכופת שתכנן לי את הלו״ז חייב לנוח הסופ״ש הזה כי הוא קלירלי התחרפן, ושכל יתר המטלות שתכנן להיום ולמחר יחכו לשבוע או לחודש הבא.
התוצאות הגיעו ואני שמח לבשר שאני נקי כנזיר וזך כמלאך. 👼🏽
גם הצריבה נעלמה כלעומת שבאה ואם לא תחזור עד תחילת השבוע אבטל את התור לאורולוג.
חגגתי את המאורע בפינת האוכל החדשה שלי עם סביצ׳ה סלמון מקסיקנית שהכנתי.
ואז הגיע המוביל מפולירון עם המיטה הסגולה החדשה.
זו הפעם הראשונה שאני מקבל משהו עם מנוף (שני מטר על מטר שישים), וזה היה מוזר שפתאום שמעתי נקישה עמוקה בחלוני:
