מתחת לפרווה

איזה יום צלילות מדליק ומיוחד היה!

נראה לי שהכי מוצלח מאז שאני צולל בלי הבאדי הקבועה לשעבר.

צללתי למקומות שעוד לא הייתי בהם וראיתי דברים מרהיבים שטרם ראיתי. דניס המדריך (איתו צללתי גם ביום הראשון בגיחה הקודמת בינואר) היה מתוק והרגיע אותי כשהייתי צריך קצת עזרה (קרתה אי הבנה עם המיכלים והמשקולות בצלילה השניה).

יואל היפה הצטרפה כמובטח לצלילה הראשונה (״תמיד כשדן בא אני מצטרפת״). הכרתי דלפקיסטית חדשה ותכולת עיניים בשם רוני וסיפרתי לה שזה היה שמה של המיתולוגית שלי ושגם לה היו עיניים כחולות. התרגשתי קצת לשמוע אותה הוגה את שמי. 🤗

לצלילה השלישית הצטרפה בת 20 בשם המיוחד ציון, שזו היתה הצלילה הראשונה שלה אחרי 5 חודשים ואחת הראשונות בחיים אי פעם. היא עוררה בי את היצר האבהי (ואולי גם קצת את היצר ה״אבהי״). הושטתי לה יד לעזרה בכניסה למים כי לא היו לה בוטיז. בסוף שוחחנו ליד הלוקרים, החמאתי שהיא נראתה כמו בת הים הקטנה (שכחה גומיה לשיער) וניבאתי לה עתיד מזהיר בעולם הצלילה. היא נתנה לי את הפון שלה כדי שאשלח את הסרטון שצילמתי ושמרתי אותה כ״ציון יש רק אחת״.

נפרדתי לשלום (עד מחר) מהצוות במועדון וחזרתי למלון, שם בירכתי לשלום את כרמן התמירה והמתולתלת שישבה במשרד בפנים וחייכה אליי ברוחב לב ואת הפקידה הנאה שקיבלה אותי כשהגעתי ושאת שמה עוד לא שאלתי אבל החמאתי לה על השמלה הורודה האלגנטית שלבשה.

אני מרגיש הרבה יותר חופשי ונינוח לדבר עם זרים ולפלרטט עם זרות. נעים לי בחברת עצמי. אתמול ישבתי בפארק הצפרות בשעת הזהב (חברי הטוב צלם הטבע הצטרף לשעה) ולאחר מכן סעדתי בגפי בתאיסטורי.

הערב הזמנתי מקום למפלט האחרון.

התורן של הסטי״ל היה מטורף היום, שוקק חיים מאי פעם עם אינספור דגיגים רקדנים, דגי ענק צבעוניים, זהרונים ואפילו פרוגפיש ענקי וחמור סבר. היינו גם בעומק הרחוק של נפטון ובחלק הדרומי הלא מוכר של קצא״א. צילמתי וידאו ויכול להיות שכשאחזור אצור סרטון עם מוזיקה מקורית אחרי כמה גיחות שויתרתי.

26.7 מטר, 33 דקות

24.5 מטר, 31 דקות

13.5 מטר, 50 דקות

נשמתי כמעט שעתיים במצטבר מתחת למים היום!

🐬💖🏜️

התעוררתי ב2:50 כמו פעם, סיימתי לארוז, העמסתי ויצאתי לדרך. ב7:30 פגשתי את הבן ליד עמודי עמרם. הוא רצה שאצלם אותו בפעולה עם אופנוע השטח שלו.

לאחר מכן נסענו לדירתם הנעימה והוא הכין לי ארוחת בוקר מפנקת. בסביבות 11 הגיעה בת זוגו השמשית המהממת מהלימודים ואחרי חיבוקיאדה ועדכונים המשכתי בדרכי. הם הזוג הכי יפה ומגניב בעולם.

במועדון הצלילה יואל היפה קיבלה אותי בחיבוקים הדוקים, בחיוכים לבביים ובשיחות שהמשיכו כאילו מעולם לא הפסיקו. קבעתי חמש צלילות לרביעי וחמישי.

במלון הקבוע הפקידה היתה אקסטרה חמודה (ואפשרה בלי בעיה צ׳ק אין מוקדם). קיבלתי את החדר הסמוך והנגדי לחדר הקבוע שלי. 

יצאתי לסיבוב הצטיידות שהסתיים בחנות של קרוקס. כל הדגמים שמצאו חן בעיניי לא היו במידות שלי וכל מה שהיא הציעה לא התאים לאישיות שלי: ״אני בת. זה של בנים״ (ספיידרמן וכאלו). בסוף מצאנו משהו קביל.

אחה״צ ירדתי לקנות בליסקס דובדבן לשפתיי הפצועות ולשבת מול הים בשעת הזהב. הרגשתי את הדרך שעברתי בשנתיים האחרונות והיה לי נעים.

מחר אוסף את הבן ב5:40 לקניון שחורת, הר אמיר ונחל אמיר. זו הפעם הראשונה שלו במקומות המדהימים האלה, ואני גאה לגלות לו אותם כמו שגיליתי לו את החופים ואת העולם שמתחת למים.

יש חוויות עם אנשים שמשאירות טעם של עוד

ויש חוויות עם אנשים שמשאירות טעם של נוד 

הבוקר היה לי זיון בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב כי ביקשתי להישפט על דו״ח נת״צ מלפני שנתיים.

העבירה בוצעה כשהייתי בדרך חזרה מלעזור לאמא שלי ברחובות בא׳ חוה״מ פסח בצוהריים ברחוב שלבים, שהנתיב הימני בו משתנה 6 פעמים לאורך 400 מטר בין נת״צ בלבד לפניה ימינה מותרת (הבאתי תמונות שצילמתי אתמול והדפסתי עם כמות הסימנים הסותרים והמבלבלים על הכביש).

היתה לי קבלה מקאר טו גו שהוכיחה שאכן פניתי ימינה והחזרתי את הרכב שלוש דקות אחרי שצולמתי.

בסרטון בו צולמתי רואים שהכביש היה פתוח לגמרי (כי היה חג)  ולא היתה לי שום מוטיבציה ״לגנוב״ נת״צ. היה לי גם מכתב תשובה מהעירייה שהם מאמינים לי שהעבירה בוצעה בתום לב.

רמזתי שזה לא כל כך הגון מצד העירייה להציב שם מצלמה.

כבוד השופט היה סימפתטי והסביר לי בעדינות שמבחינה משפטית הטענות שלי לא תקפות בגלל האופן הטכני של העבירה. הוא שאל אם יש לי נסיבות מיוחדות שמצדיקות הפחתת קנס. לא רציתי להמציא איזה שקר, ציינתי שאין לי רכב פרטי ושאני מוזיקאי.

השופט אמר בחיוך שהוא תהה אם אני מוזיקאי או רק בעל טעם טוב במוזיקה בזכות החולצה שלבשתי. הרגשתי שהוא מחבב אותי ובעדי אבל שמבחינה משפטית אין לו איך לעזור.

שילמתי את הקנס (500 ש״ח) במזכירות. עליתי בטעות על אוטובוס בכיוון הלא נכון. כשגיליתי את זה ירדתי והלכתי לתחנה הנגדית, ואז גיליתי שאבד לי הרב קו (אולי נשמט מהכיס). עכשיו אני על קו 7 שמשתרך ומתפתל לאיטו ברחבי העיר וכנראה ארד בקרבת התמח״ת כדי להנפיק חדש. 

זה רק זמן וכסף, אבל תחושת חוסר הצדק מעליבה. 

קשה לחיות כאן.

בבוקר, כמה דק׳ אחרי שהתעוררתי אמא מספרת בטלפון שהתחילה תהליך עם . אני עונה שאני תומך בזכותו של אדם להחליט על מותו אבל שזה קשה לשמוע ומתחיל לבכות. גם היא מתחילה לבכות.

אבא מנצל את ההזדמנות שבאתי לביקור לבקשתו להביא לי העתק צוואה ומסמך עם הנחיות ומספרי טלפון כולל למי להתקשר עם בעלי המספרים הראשונים בתור כבר מתו. 

בדרך אליו אני מביא אוכל מפונדק אסא בבית דגן ואומר לבחור בקופה (בעל הבית הקשיש כבר לא שם) שאני בדרך לאבא שלי שכבר זקן מדי להסתובב אבל שאני אוכל איתו כאן כבר לפחות 45 שנה. 

אחרי שעתיים של ביקור, כשאני מתארגן לזוז אני שואל למה הוא נראה כל כך עצוב והוא עונה: ״כי אתה הולך״. 

בין השיחה עם אמא בבוקר לנסיעה לאבא לפני הצוהריים אני משוחח בפון עם הבן שלי ומספר לו על ההתרחשויות עם סבא וסבתא שלו. הוא אומר לי כל הכבוד ושזה לא מובן מאליו. קובעים לדבר מחר כדי לסגור פעילות משותפת באילת בשבוע הקרוב. 

אחר הצוהריים אני מסיע חברה (הואיל וכבר לקחתי רכב) 200 ק״מ לאי שם בשביל קצת זמן איכות איתה בשעה הכי יפה בשבוע.

בערב אני תשוש ומרוקן אבל נסער ומתאפק לא להזמין פיצה כדי לא לחרב את הלילה ולהצטער בבוקר.

אז לסכם כאן שהיה לי שידור מאוד מאוד מהנה עם נשים מופלאות.

תודה רבה לaxiom האלה הדומיננטית הטבעית (גם לא רק in recent memory חרף הדימנציה), לExlibris שאני ממש שמח שהצליחה להפציע לדייט ראשון איתי ולזהור באפלה למרות הבלת״ם ולפרלין האחת והיחידה, הדובדבן שבכתר והיהלום שבקצפת. מבטיח שעוד נעשה את השאלון המהיר. 🐵 ⏳

אני אוהב את הפורמט הקצבי הזה, ולמרות שזה לא קל להרים את התכניות, לגייס אורחים ואורחות, לבצע תחקירים, לכתוב intros ושאלות ולהתמודד עם המתח והחרדות שלפני... כיף להתחבר ככה עם א.נשים מאוד מגניבות וזה לגמרי שווה את זה. 💖 😍 🦜

מי האמיץ או האמיצה שיתנדבו למלא את השורות לתפארת אומת הכלוב? 

הדבר השני שהצלחתי לעשות היום הוא להחליט שמספיק להתמזמז עם הרעיון, אני מגיע לאילת בשבוע הבא להיות עם הבן שלי אחרי 4 חודשים שלא ואולי גם לצלול עם המנטות שמבלות במפרץ כבר שבוע באורח נדיר. אגיע גם אם יעופו טילים וגם אם זה יהיה בשיירת גמלים. 

נסעתי בקו 172 לדוגית בצפון הישן למסור את ציוד הצלילה לתחזוקה ולדבר על הבעיות הנפשיות שלי. 

רגישות יתר היא גם כח העל וגם עקב אכילס שלי. מערכת העצבים נמצאת במצב כמעט תמידי של אובר-סטימולציה. עם השנים אני צריך יותר זמן התאוששות, יותר שקט וביטחון, יותר קשב לעצמי, גבולות יותר ברורים ומוגדרים. 

וכמו שג׳ון אוליבר אומר, and now, this: 

(אני מפלרטט מוזר)

“Depression is your avatar telling you it's tired of being the character you are trying to play” — Jim Carrey

כל מה שהצלחתי לעשות היום בינתיים זה repotting ותספורת לשרך בוסטון שהראה כבר זמן מה סימנים שהוא לא שמח בעציץ שלו.

האדמה לא הצליחה לספוג הרבה מים, הוא לא שפע חיות, הצמיחה האטה ונראה היה שהמוטיבציה שלו לחיות דהתה.

חלק מעלעליו השחימו, נוצרה אסימטריה בין הצד המואר לצד האפל, אבל במבט חטוף ולא אכפתי אפשר היה להסיק שהוא בסדר, הוא חי וירוק ברובו.

עליתי על כסא, הורדתי אותו לשולחן, הסרתי את השלשלאות ושלפתי אותו מתוך העציץ. חתכתי את השליש התחתון של האדמה וקצת מהצדדים (נראה לי שהוא בכלל לא הצליח להשריש בקרקע הדחוסה בתחתית, לא היה לו מספיק חמצן שם).

שטפתי את העציץ, מילאתי בתערובת הגידול האוורירית והוספתי מיקוריזה. סיפרתי אותו בסבלנות והשקיתי עם דשן וקונדישינר למים.

הוא הצליח לספוג הרבה יותר נוזלים עכשיו (ידעתי לפי הכובד כשהרמתי אותו לתליה מחודשת). הפניתי את הצד המבוייש אל החלון, שיקבל יותר אור.