מתחת לפרווה

אז ככה,

נכון עשיתי בדיקות STD ב13.8 ושבוע לאחר מכן מורן ממרפאת לוינסקי התקשרה לבשר שיצאתי גבולי לזיבה? ולמחרת ב21.8 הלכתי אליה לקבל ממנה בתחת זריקת אנטיביוטיקה? וכל זה בלי שהיו לי תסמינים כלשהם או סיבה לחשוד בהדבקה?

אז בימים האחרונים התחילה להיות לי צריבה וגירוי בפתח השופכה. זה בא והולך וניסיתי לשכנע את עצמי שזה סתם נדמה לי אבל היום זה שם כל הזמן וגם באחת ההשתנות אחרי שאוננתי פעם שלישית בצוהריים ממש כאב לי (וברובן בכלל לא).

אחה״צ התקשרתי מבוהל ללוינסקי והאח (חאלד?) אמר שיכול להיות שזו בכלל דלקת בערמונית, במיוחד אם אני קצת בלחץ לאחרונה (חה) ואם אכן לא קיימתי יחסים מאז הזריקה (גם לא לפני).

לסיכום, מחר בבוקר אבצע את בדיקות הדם (כולל משטח רקטאלי יאיי!) שקיבלתי מרופא המשפחה (הייתי אמור לעשות בעוד שבוע כעבור חודש מהבדיקה הקודמת בהיותי א-סימפטומטי אבל עכשיו אני רוצה לשלול) וקבעתי תור לאורולוג לעוד שבוע, למקרה שהבדיקות יצאו שליליות ואכן כנראה מדובר בפרוסטטיטיס, שמסתבר שזה משהו שלא כל כך יודעים מאיפה הוא בא ולמה ולא כזה פשוט להיפטר ממנו.

כיף!

היום למשל למדתי שבמייבש הכביסה החדש שלי יש מגש מים ענק שצריך לרוקן כשמתמלא. 😳🤦🏼‍♀️

זה מסביר בדיעבד למה הוא לא נושף אוויר חם ולח כמו הקודם. 

וחוצמזה קיבלתי ציור מקסים שנוצר במיוחד עבורי בהשראת ביקור של הציירת בקן הציפורים להקלטה קטנה לפני שנה ושליש.

בערב האחרון שלי במלונה לפני שנכנסתי לביתי החדש והריק יצאתי החוצה לצלם את כיכר השעון בשקיעה. אלו היו 12 ימים ולילות מלאים ביופי, כאב ודמעות ורציתי להנציח את האווירה הספציפית הזו.

מאז הייתי מאוד עסוק בקינון והיום, שבועיים וחצי אחרי, סיימתי לערוך את הטיימלפס (6064 תמונות שצולמו במשך שעתיים) ויצרתי את המוזיקה, עם כל סערת הרגשות שממשיכה להתחולל בי.

התעוררתי ב2:30 ולא הצלחתי לחזור לישון.

הפחתתי מינון של Xanax וזה מה שקורה.

בבוקר ראיתי את תהום על המכשיר האליפטי בג׳ים בזמן שהרמתי משקולות. ניצלנו את ההזדמנות וחזרנו ביחד, עברנו אצלי לראות מה נשתנה ולאסוף את שקית החתולים הגדולה והפיירקס ששאלתי ביום א׳. בדרך לדירתה עצרנו במרכז המסחרי של נווה עופר לסופר וירקן (כל אחת והקניות שלה). מדירתה אספתי את בקבוק המים הבורדו שהיא קנתה לי לפני שנה כשהשתייה שלי החריפה והייתי מתעורר מאוד צמא באמצע הלילה, ותריאולון לאחת הפציעות שלי מכל הסחיבות, הנקיונות וההתקנות שכנראה הזדהמה.

הכנתי אוסובוקו.

הצלחתי להשלים אימון גיטרה מלא של 105 דק׳ כולל התעמקות בשיעור החדש שקיבלתי לפני חמישה ימים, אחרי שבועיים שלושה שהצלחתי להתאמן רק שעה ביום אם בכלל.

צילמתי וערכתי את עטיפת האלבום השני שלי (מתוך ארבעה so far) מ2003. ממש צילמתי פיזית את הנייר הכי פחות מקומט שמצאתי עם עדשת מאקרו, אין לי את הקבצים הדיגיטליים. החלטתי לעשות Remaster על המאסטרים שמצאתי ולשחרר לעולם. בהאזנה חוזרת זה באמת מדהים כמה מעט השתניתי רגשית ב21 שנה.

על הדרך מצאתי DVDs עם סרטוני פורנו של תהום ושלי מ2006. המרתי אותם בשביל ההארדיסק עם 19 שנה של חומרים שאני מחויב (ורוצה) להעניק לה במסגרת הסכם הגירושין.

חרדה הלכה וטיפסה לאורך היום. כנראה בגלל השקט של הסופ״ש, ואולי גם בגלל הפחתת המינון. אני רוצה את המוח שלי בחזרה, גמול מהדאונרים שהתרגל לצרוך כדי למסך את החרדה והדיכאון.

עצמי אומר לי שכדאי מאוד שנתרגל לבדידות כי היא כאן כדי להישאר זמן רב.

בלילה שוב נרדמתי שיכור ומסומם מכדורים מול המחשב. כשהתעוררתי שעה לאחר מכן וכיביתי הכל הפלתי ושברתי גוף תאורת קישוט קטן וכחול שאהבתי. 

דידיתי למיטה בהרגשה של טמפון משומש.

קמתי קרבי, יצאתי כרוח סערה לג׳ים, הצ׳יפ לא פתח את המחסום, דרור המדריך האחראי ביקש ממני לחדש את הצהרת הבריאות+אישור הרופא (הכינותי מראש) ואמר: ״כמה רזית!״ (24.3 ק״ג). 

בהמשך הבוקר התנפץ לי בחבטה מבהילה בקבוק בירה כשפרקתי את השלל מסבב ההצטיידות וציד הפרי והירק השבועי בבת ים. 

מצד שני הכנתי סביצ׳ה טונה עם צנוניות ואבוקדו ואת הסלט הקבוע, שתלתי עוד עציצים (ביניהם בת שבע ואלוקסיה זברינה שמאוד חסרו לי מאז שעברו למשמורתה הבלעדית של תהום... הן עוד ילדות אבל אגדל אותן היטב כפי שגידלתי את הקודמות), ארגנתי את מסך הבית עם האפליקציות המתרבות באייפון האיכרים שלי בתוך תיקיות כך שהכל יהיה על מסודר על דף אחד,

שילמתי את אגרת ביה״מ להגשת הסכם הגירושין, אירחתי לקוח/חבר שעובר משבר בזוגיות וקיבלתי במייל טיוטה מושלמת ומשמחת מאוד של מכתב התראה מעו״ד גיבורה, מהממת ואהובה עבור הפסטיבל המנוול שחייב לי עשרות אלפי שקלים כבר יותר משנה. 

כאוב על שתי החברות שנאלצתי להרחיק (לצמיתות?) אמש למרות האהבה. המוח עדיין מחית, הלב עדיין סלט רגשות והגוף עדיין חבול, פצוע ותשוש מכל הפעילות. מרגיש שכפות הידיים שלי שהיו מורגלות לשמש בעיקר לנגינה, יצירת אמנות ועשיית אהבה איבדו מהרגישות והדיוק שלהן לטובת כוח גס של סחיבה וחספוס של פעולות וחומרי נקיון. יכול להיות שבלאי דומה עבר ועובר גם על המוח. 

מחפש את הדרך לצאת ממעגל חוסר המנוחה, הסימום וחוסר האנרגיה הזה. 

איך קוראים לאדם שיודע שחברו נמצא במצוקה, ועדיין עוסק בעיקר בעצמו, בתחושותיו, בהצעותיו, בדעותיו, בעלבונותיו, בטענותיו ובפגיעותו? שמתעקש להוכיח את צדקתו המוטעית וחוכמתו המטומטמת גם כשהאדם שבמצוקה מבהיר כמה זה עושה לו רע. שממשיך לעשות מה שמבקשים ממנו לא לעשות. שוב ושוב. שמתנצל וחוזר על אותה התנהגות מיד שוב. 

אחר כך מתפלאות שאני נמנע מחברה אנושית. אתן עושות לי הרבה יותר רע מטוב. וגם אתם. just fuck off. לא צריך א.נשים שלא טובים לי. רע לי מספיק גם ככה. את החברות האגוצנטרית הצבועה שלכם לכו להעניק לאנשים אחרים. אנשי גשם בזויים שאתם.ן. לכו ללקט פגרים במקום אחר. 

אתמול הגיעו הפוף (״מתאימים את עצמם לצורת הגוף של מי שיושב עליה ומספקים תמיכה מושלמת ותחושה של ריחוף על ענן, כך שלא תרצו לקום ממנה!״) והנינג׳ות, והיום הגיעו השטיח (״שטיחי הפרווה שלנו הם העבים ביותר בארץ ומחקים תחושה של פרווה אמיתית, כזו שלא תרצו לרדת ממנה״… אמת בפרסום😍) והמצעים (אמתין איתם להגעת המיטה הסגולה), אז יש לי בערך סלון. נרדמתי לרגע עם דיוק אלינגטון עד שהשליח של ורדינון התקשר.

אני גם תשוש רגשית, מנטאלית ופיזית וגם רוצה לעשות המון דברים. גם רוצה להשתלט על השתייה והכדורים ולהפחית את השימוש בהם בהדרגה ובנחישות וגם רוצה להימחק באלכוהול ולישון המון שעות חסר הכרה. גם רוצה להמשיך לרזות וגם רוצה לאכול זבל. גם רוצה קירבה אנושית וגם לא רוצה לראות או לשמוע בני או בנות אדם ולא בוטח בהן.ם. גם רוצה לחיות וגם רוצה למות. (בכל האופציות אני בוחר את הנמנעת והבריאה יותר... חוץ מהשתייה והכדורים, הם עדיין הבית שלי). ממשיך לעשות הכי טוב שאני יכול בלי לאנוס את עצמי. הפסקתי את אימון הגיטרה אחרי 40 דק׳ כי הרגשתי שאני ממש לא נהנה ועושה את זה רק מתוך מחויבות וזה הזכיר לי סקס.

אתמול אחה״צ הלכתי להביא מדירתה של תהום את הדברים שלי שנותרו בה. (כל הבוקר התרוצצתי, הבאתי סירים, גופי תאורה ונגלה ראשונה של עציצים שיארחו לי חברה).

עיקר החפצים היו חומרי ארכיון, חשבוניות וניירת מיסים, מאות דיסקים ודי וי די עם חומרים של לקוחות ושל עצמי מלפני 2008, תמונות סטילס ישנות מודפסות של הבן שלי ושל המיתולוגית, יומנים ישנים… המון קופסאות וmanuals של מכשירים שחלקם כבר לא קיימים.

תמונות, מנורות, קישוטים שהבן שלי הביא לי מהודו, ועוד כל מיני דברים שרבצו חסרי שימוש בארון. 

זה לקח שבע שעות להוריד את כל הזבל, לארוז את מה שנשאר, ללכת להביא רכב משפחתי ולגלות שהוא לא מניע, להחליף לרכב קטן, לעשות שתי נגלות, להחזיר את הרכב). תהום היתה נהדרת בשיתוף הפעולה, בנכונות לעזרה וביצירת אווירה קונסטרוקטיבית ונעימה ככל הניתן למרות התפרצויות הבכי הספונטניות של שתינו.

חזרתי ב22:30 הביתה בקו 172, מוצף ותשוש, התחלתי לשתות, הייתי גאה בעצמי שהתקלחתי, ובערך ב1:00 נשכבתי על המזרן כמו שאני רק כדי לראות אם זה מוצא חן בעיניי. התעוררתי ב2 רועד בהיפותרמיה, עם המוזיקה עדיין מנגנת מהאולפן והאורות דולקים. המזגן המרכזי היה על 24 מעלות, לא משהו חריג. התלבשתי חם, לקחתי כדורים, וישנתי עד כמעט 8. התעוררתי מטושטש וכאוב.

אניווי,

מה שבעצם רציתי לספר זה שאחרי שבפברואר האחרון סיימתי את האלבום הרביעי שלי באיחור של 9 שנים והעליתי אותו לפלטפורמות, התעוררה בי התשוקה להעלות גם את האלבום השני שלי מ2003 שבעצם מעולם לא יצא לאור במלואו. היו לי רק קבצי mp3 שלו. קיוויתי למצוא במה שהבאתי קבצים מקוריים ואיכותיים יותר, עדיף לפני מאסטרינג, למסטר אותם מחדש ולשחרר לעולם. 

בעודי מסדר את כל מה שהבאתי אתמול (שונא לחיות עם ארגזי קרטון) מצאתי את השמרדף עם כל הדיסקים עם הdata של האלבום ההוא. הייתי צריך להמיר פורמטים ולחפש, אבל בסוף מצאתי דיסק עם המיקסים הסופיים לאחר מאסטרינג וזה אשכרה נשמע טוב. מהמעט שדגמתי ממש ממש ממש נהניתי. ממרחק הזמן כבר אין ביקורת עצמית ופרפקציוניזם. הופתעתי לטובה. כנראה שפשוט אעלה את זה ככה או אבצע טיפול מינימלי מאוד על הקבצים הסופיים שמצאתי.

האלבום ההוא נכתב בשנת הרווקות הראשונה שלי, אחרי שנפרדתי מאשתי הראשונה ואם בני, הראשונה ששכבתי איתה בגיל 16 ושנה לאחר מכן ברחנו מהבית ביחד. התחתנו כשהייתי בן 20, ובני נולד כשהייתי בן 22. התגרשנו כשהייתי בן 24.5, ואז האלבום החל להיכתב, והמשיך כשהכרתי את המיתולוגית שלי חצי שנה לאחר מכן. 

הרבה מהשירים מאז מרגישים רלוונטיים מאוד להיום. 

היום תכננתי לנסוע לקנות פיירקס ולהכין עוף בגריל בתנור החדש שהגיע אתמול, אבל בגלל השביתה (מישהי באמת מופתעת שראש הממשלה הזה מעודד רציחת א.נשים לתועלתו האישית והפוליטית? זה כל כך 1995…🙄) והיעדר התחב״צ ביקשתי מתהום בהשאלה פיירקס ומסרתי לה ד״ש חמה מאיזבל התרנגולת ברגע שהגיעה לפרקה.

המון זמן (שנים…) התרגלתי לספור את הזמן לאחור.

החל מהרגע בו פקחתי את העיניים אחרי עוד לילה מופרע ומסוייט… עוד 17 שעות. כל אימון, כל פעילות, כל סשן הקלטה, אפילו כל מפגש חברתי. עוד 11 שעות, עוד 7, עוד 5, עוד 3 וזהו. וכאילו חיכה לי משהו בצד השני חוץ מעוד לילה גרוע ועוד יום של ספירה לאחור.

בשבועות האחרונים, אולי בזכות הדיסאוריינטציה, עומס המטלות והחוויות המטורף והצורך להספיק כל יום עוד יותר המון דברים חשובים מבדרך כלל, ואולי בזכות הטייפון הרגשי שהעיף את הדיכאון שלי לכל הרוחות; הקטע הזה נעלם לי לגמרי (זה קצת בלתי נתפס ש46 ימים אחרי שהחלטתי להתגרש אני כבר ממוקם ומבצעי בדירה אחרת ועם הסכם גירושין חתום, הרבה בזכות האישה המדהימה אותה נאלצתי לשחרר באהבה עזה). הכי קרוב שאני מגיע זה קוצר רוח להגיע למנוחה או לפעילות שאני מעדיף, ומשתדל גם מזה להיגמל. להיות נוכח ברגע. לתרגל המתנה ללא ציפיה. ליהנות מכל מה שאני עושה (גם אם מאתגר ומיוזע) או לא לעשות את זה בכלל.

היום שיניתי את ההגדרות באפליקציית אימון הגיטרה, ובמכשיר האליפטי בג׳ים כבר לפני כמה ימים, כך שיראו את הזמן שנצבר ולא את הזמן שנותר. מאסתי בספירה לאחור. 

בכל מה שרלוונטי לבני אדם על פני כוכב הלכת הזה, זמן הוא לא משהו שמודדים בספרות, שמיוצג על ידיי מחוגי השעון או שקיים כערך בפני עצמו.
בשבילנו זמן=חיים, וחבל לבזבז אותם, או רק לחכות שיעברו.

סליחה על התוכן הדל והלא מקורי, היום אני ממש נח (כלומר רק קמתי בחמש, הלכתי לשחות בקאנטרי, תרגלתי מדיטציה/שמיעה/מוח ונגינה, ביצעתי פעולות תחזוקה עצמית, ומתכנן עוד לבשל עוף בקארי ולהתקדם עם הטיימלפס מכיכר השעון שמחכה לי) מה שמאפשר לרגשות הרבה מרחב נקי ושקט לצוף בו. 

זה שיר הנחמה, התקווה והדמעות שלי בימים אלו:

Si de amores andas sollozando, sin poder dormir
Solo canta, quiebra la garganta, es hora de partir

Todo va a estar bien, pajarito colibrí
Ya no tengas miedo de vivir
Todo va a estar bien, pajarito colibrí
Tú llegaste al mundo para ser feliz

(בקליפ היפהפה יש תרגום סימולטני לאנגלית)