מתחת לפרווה

השולחן החדש לסלון הגיע אתמול סופסוף (107 ס״מ באורך המקסימלי).

הוא נוצר בהזמנה מיוחדת ואני אוהב שהוא יחיד במינו, בצורת לב פצוע כמו שלי, ושל״פצע״ יש צורה של דינוזאור רושף להבה.

היום עוד לא הדלקתי את המזגן המרכזי בכלל. יש בריזה חזקה ונעימה, שקט מסביב, ציוץ ציפורים, וקצת פחות רעש בפנים.

לפנות בוקר עשיתי 42 דק׳ על האליפטי בג׳ים (פעם ראשונה שכתבתי 49 בגיל). תרגלתי מדיטציה, שמיעה ומוח. הדירוג שלי מטפס לאט חזרה אחרי השפל שצנחתי אליו לפני חודש. המשקל חזר לרדת.

הכנתי סלט ירקות, דג מרוקאי, אספרגוס בנינג׳ה וטחינה. (אתמול גיליתי באיחור שאין לי כוחות לבשל ושאין וולט. ארוחת החג שלי היתה המון וויסקי Arran Amarone Cask Finish 50% ושתי פרוסות לחם קל קלויות עם חומוס ופסטרמה). 

השקיתי את העציצים, החלפתי מצעים, החזרתי את ציוד הצלילה למקומו לאחר הייבוש. שאבתי אבק מכל הדירה, כיבסתי, ייבשתי, קיפלתי. 

חתכתי לעצמי את האצבע כשניקיתי את הלהב המזויין של הבלנדר נינג׳ה (מברשת, דן. קנית מברשת ורודה נחמדה לדברים כאלו). 

הצטברו לי המון מיילים לימודיים/שיווקיים מאז יולי והתחלתי לנקות את השולחן מהם.

המיקוד שלי לחודש הקרוב הוא לפתח מחדש שגרה בריאה ויעילה, עכשיו כשתהליך הקינון הראשוני כמעט הושלם (עדיין מחכה לספה לסלון).

boozing and snoozing עם כדורים לא יעבירו את הערפל המוחי הסמיך הזה, ואנסה להגביר קצת את הטוב ולהפחית קצת את הרע במקביל בתקווה לתפוס קצת מומנטום. 

יום שלישי היה אולטרה אמוציונלי בשבילי, והמילים האלה שקיבלתי בבוקר (רגע לפני שתהום הגיעה עם שקית מתנות מקסימות ומילים מרגשות משלה ויצאנו לבית המשפט ולרבנות) עדיין מעלות הרבה דמעות גם יומיים לאחר מכן:

טיפשון, הוא לא חייב לי כלום. 

ykinmk...🙄

גיחת הצלילה הראשונה שלי לאילת בלי הbuddy הקבועה והאהובה שלי היתה אפופת אבל ושופעת דמעות.

לא הייתי בטוח שבכלל יצא סרטון מהחומר שצילמתי (רק ארבע צלילות, הראשונה עם הבן שלי שהרגיש לא טוב והיתר עם קבוצות, עם סנפירים בפרצוף וחוסר שליטה על המסלול והקצב), אבל נראה לי שחלק מהפואנטה זה להמשיך לעשות מה שאני עושה גם במצב הזה.

שייגמרו כבר את המלחמה וייעשו שלום.
שנה טובה. ☮️ 🍎 🍯

(מוזיקה מקורית, צילום ועריכה: אני).

לכל מי שהתקשר.ה אליי או כתב.ה לי למרות שהשבתתי את החשבונות ברשתות החברתיות השונות מבעוד מועד ועניתי למי שפנת.ה ובירכ.ה בהודעה מועתקת:

״תודה,

אין לי יומולדת השנה,

ביליתי את הבוקר בבית המשפט ואחר כך ברבנות.

לא בא לי לתקשר עם א.נשים ולכן השבתתי זמנית את הרשתות החברתיות.

שנה טובה״.

אני לא רואה בכם חברים, אני רואה בכם אנסים, והיחס העתידי שלי אליכם יהיה בהתאם. מה יכולה להיות הסיבה לפרוץ את הגבולות ככה, חוץ מזה שרגשות הדאגה או ווטאבר שלכם יותר חשובים לכם מהצורך שלי להתאבל בפרטיות ביום ההולדת שלי?

יום ההולדת שלי ה49, דרך אגב, היה הכי גרוע וכואב אי פעם, והיו לי.

(בבקשה בלי איחולים בתגובות או בהודעות, זה מטריח ומעצבן אותי ולא עוזר לי בכלום. זו היתה הסיבה המרכזית שהשבתתי את החשבונות. הסיבה השניה היתה שאילו הייתי כותב, הייתי קרוב לודאי מסתבך כמו באפריל. מסתבר שזה לא עוזר. ה״חברים״ שלי נחושים לחצות את הגבולות שלי בכל מקרה).

בבוקר הייתי בבית המשפט עם תהום, ואחר כך ברבנות. יש להסכם שלנו תוקף של פסק דין ותאריך קרוב לסידור גט. (הדיון היה אמור להיות בבוקר לפני שנסעתי לאילת, אך נדחה שעה לפני הדיון ליום ההולדת שלי). 

בערב היו אזעקות כחלק מהבדסם המדיני שמתנהל כאן בשיתוף פעולה אזורי מתואם להפליא, שפוי בטוח ובהסלמה, והואיל ותהום נבהלה הצעתי לה לבוא להיות כאן עד תום הטקס, (הבנין פה חדיש יותר ויש בית כנסת מפנק במקלט כך שיש פיקוח של ההשגחה העליונה) מה שהצריך ממני להיות מוחזק ומנותק.

בין לבין ערכתי את סרטון הצלילה ויצרתי לו מוזיקה. יצא עצוב ובודד מאוד, בדיוק כמו שהרגשתי.

במהלך היום כנראה רזיתי 4 קילו מהדמעות.

איבדתי הרבה ״חברים״ היום. 

את כולם משכתי אליי בצלמן של הטראומות העמוקות שלי.

אני לא מוכן לחיות יותר עם חציית גבולות. 

בנוסף הרגשתי איך זה כשהאהבה התשוקתית הנכספת בה השקעתי שני עשורים של חיים נגמרת במסדרונות ואולמות לבנים פלורסנטים עם חותמות כחולות סדרתיות.

בגלל שאני לא סומך כבר על הבנת הנקרא או הקוגניציה הכללית או האינטליגנציה הרגשית של אף אחד.ת, אני חוזר ומבקש, בלי איחולים בתגובות.

היום הלב השבור והריק כואב בצורה בלתי נסבלת, 

האבל שותה כמעט את כל האנרגיות

והבדידות צורבת את הפצעים הפעורים. 💔🥺

אני מוכרח להאמין באביב. 

דרך אגב, לכל מי שנורא שמחה על הריגתו של נסראללה,

מי את חושבת שיבוא במקומו, אמא תרזה?

בטח לא ידעת שישראל התנקשה גם בקודמו בתפקיד.

מה בא אחר כך את כבר כן יודעת.

קצת פחדתי הבוקר לטפס לבד על הר צפחות עם אור ראשון כדי להגיע לפסגה לפני הזריחה, ולכן התעקשתי עם עצמי לעשות את זה בכל זאת.

נראה לי שזה הבגד הראשון שקניתי לעצמי בשנה האחרונה: 

הבוקר צללתי לגנים היפנים מהמרינה דייברס, המועדון בו הבן שלי עובד (הוא עדיין בחופשת מחלה). האווירה שם הרבה יותר רגועה ונעימה מהמועדון הגדול הקבוע. 

הסירה הכילה רק חמישה צוללים, סקיפרית חיננית בשם רוני ומדריך שאמנם היה קצת dick רועש וטיפה אגרסיבי לטעמי, אבל גם הצחיק, נתן טיפים טובים וירד להציל לי את המצלמה שנפלה כשניסיתי לעלות לסירה בים הגלי בסוף הצלילה הראשונה (28 מטר, 37 דקות).

גם הצלילה השניה היתה ממש יפה וארוכה, ולקראת הסוף מצאנו צב גדול נח מתחת לשונית אלמוגי אש. 

מנהלת הדלפק, אישה יפה ואפופת קסם מיוחד סירבה לקחת ממני כסף כי אני אבא של ל׳. (זה היה אמור לעלות 400 ש״ח 😲). יצאתי משם overjoyed.

תקשרתי עם חברי הקבוצה וצילמתי אותם לבקשתם. תקשורת עם זרים הפכה לצורך קיומי עכשיו כשאני לבד. בעשור האחרון די נחבאתי אל הכלים... אני מאוד רגיש (כנראה מדי) לרעש, קולניות, המולה, מבוכה, דחיה, אי-קשב... אבל עכשיו אין ברירה, אני חייב לצאת מהקונכייה שלי אל הים הפתוח ולהתמודד עם האתגרים שהחיים מזמנים לי.

אתמול כתבתי למישהי שאני בצד של פרחי הבר והאלמוגים. לא נפגע בכם ובבקשה אל תפגעו בנו.

באחת השיחות עם הבן שלי הוא אמר שהוא מנסה ללמוד לשלוט ברגשות שלו. 

השבתי שזה נושא מעניין מאוד, ויש הבדל אם זה נעשה בדרך של ויסות, קשיבות והשלמה, או בדרך של ניתוק, בריחה והדחקה.

הוספתי שאני דווקא אוהב את הרגשות העזים שלי ולא הייתי רוצה לדכא אותם. 

הכאב, הדמעות, הדכאון והחרדות מגיעים גם עם יכולת לאהוב בווליום מאוד גבוה ובתשוקה עוצמתית ואינסופית. 

אמש א׳ חברי צלם הטבע האילתי לקח אותי לג׳ולי רוג׳רס (בר יין ״סודי״ של מקומיים מביני עניין) ושוחחנו עמוקות בעודנו לוגמים יין אדום איטלקי ומנשנשים דברים טובים.

לפנות בוקר תכננתי לצלם בעמודי עמרם, אך בגלל שהלכתי לישון מאוחר, כשהשעון צלצל ב5 הייתי עדיין עייף ומטושטש והמשכתי לישון עד 6. קמתי מזומם על עצמי ועל החיים ואפילו רקדתי קצת מול המראה אחרי ארוחת הבוקר, כשעליתי על חליפת צלילה.

זה לא היה תענוג גדול לצלול עם קבוצה ולהיזהר כל הזמן לא לחטוף סנפיר לפרצוף. המדריך היה קצת רקטום ובסוף הצלילה אמר שסימן לי לצלם כל מיני דברים אבל אז ראה שהזוויות שלי לא טובות. הוא התפאר שהוא צלם תת ימי ומורה לקולנוע עשרים שנה. 

אמרתי לעצמי לא להתרגש מsuch an obvious shmuk. 

בצלילה עצמה הרגשתי קצת בודד, ועלו חרדות שהצלחתי להכיל ולמתן. הצלילה היתה ארוכה (50 דקות) ואחרי שיחה אמוציונלית ואמפתית עם השמנמנה המקועקעת ירוקת העיניים המקסימה בדלפק חזרתי למלון ברגשות מעורבים. 

אחה״צ אספתי את הבן שלי שחזר לדבר (בשקט) ונסענו לבאר עברונה לראות צבאים בgolden hour ואחר כך לדקלי הדום, לבריכות הפלמינגו ולמתקן טיהור השפכים (איפה שיש המון ציפורים). למרות שהוא גר כאן כבר כמה שנים במצטבר הוא מעולם לא היה במקומות הללו וממש התרגש לראות את הבמבים. (ראינו כ20, בשלושה מקבצים).

סיימנו אחרי השקיעה במסעדה ההודית לבקשתו. הוא הרגיש מאוד בבית ואמר שמתגעגע להודו ושהמקום היחיד בארץ שלא עושה לו קרינג׳ חוץ מאילת זה נתב״ג. 

אני יכול להבין אותו.

אחרי שהחזרתי אותו הביתה חזרתי בחושך  למלון לשתות, לבכות, לקחת כדורים ולהירדם בצורה עקומה כמו כל לילה.

ואיך שפרסמתי היתה אזעקה. 
עוד כמה יותר גרוע צריך להיות עד שיתחיל להשתפר?

הבן שלי חטף זיהום בדרכי הנשימה השבוע ואיבד את הקול לגמרי. שאלתי אותו אם הוא לא חתם במקרה על הסכם עם אורסולה באחת הצלילות. 

הבוקר הגודש נדד לו לסינוסים, ולמרות שהבהרתי שהבריאות שלו הרבה יותר חשובה לי מצלילות ושלא יהסס לבטל מחשש לאכזב אותי, הוא התעקש להיות גיבור וצללנו יחד פעם אחת שהייתה כואבת וקשה לו ומגניבה ורגועה בשבילי. הגענו לסטיל מכיוון החרטום וזה היה מיוחד וראשוני.

הוא יצא לחופשת מחלה, מחר ומחרתיים אצלול עם קבוצות. 

מבחינת הבדידות אני לא מרגיש הבדל גדול מרוב הגיחות האחרונות. מצליח להאט את הקצב וליהנות מהעצמאות והשקט.

קניתי בטיילת מובייל צדפים במקום העתיק שלי שהשארתי בדירה כי היא ביקשה (״בדיוק מגיעה העונה שהוא מרשרש ברוח״) למרות שקניתי אותו שנים לפני שהכרתי אותה. קניתי לעצמי עוד מתנות ומזכרות מרגשות, כולל בתולת ים בלונדינית עם סנפיר בכל צבעי הקשת בשמורה, ומדריכי דגים ואלמוגים של מפרץ אילת כמו שהיו בבית הקודם.

זה מוזר ונעים להפנות את האהבה וההענקה שלי פנימה.

אם את לא עוזרת לחבר במצוקה בצורה בה ניכר על האדם שעזרתך מועילה לו ושהוקל לו בעקבותיה, ותחת זאת עוזרת במה שלא מצריך ממך שום מאמץ או כוונה מיוחדת, ומותירה את האדם לו את כביכול עוזרת במצב גרוע, לחוץ, בודד וקשה יותר מלפני שהחלטת שאת משתוקקת לאנוס אותו עם עזרתך,

את לא עוזרת, את למעשה מפריעה ומתעללת ויוצרת לחץ וסטרס, עם כל המחלות שהם מביאים. והמניע שלך הוא אגואיסטי. בכלל לא איכפת לך מהאדם הנעזר. את רואה פה הזדמנות להפוך אותו לבעל חוב בפנקס הקארמה הדמיוני והחולני שלך.

אמרתי את זה בעבר וכנראה אגיד זאת בעתיד:

א.נשים שאני לא יכול לסמוך עליהם יש לי כמו זבל. זה לא נעים להגיד, אבל זה נכון.