מתחת לפרווה

האלבום השני שלי מ2003 זמין עכשיו להאזנה בספוטיפיי: 

וגם ביוטיוב: 

https://www.youtube.com/playlist?list=OLAK5uy_mjHZK8YDJfQhxh__p7GzhNGqtn0NRsVUQ

(בקרוב גם ביתר הפלטפורמות). 

זו בעצם הפעם הראשונה שהוא יוצא לאור בשלמותו.

בימים הקרובים נתחיל לדבר על השירים, יש לנו הרבה על מה לדבר. 

זה מעניין, כי בתקופה ההיא עוד לא הייתי בדסמי מוצהר, גם לא מול עצמי. 

כששוטטתי בשבת שעברה עם Ollie חברתי הנדירה היא שאלה אם ארצה לבוא איתה למסיבה בחמישי כגרוש טרי מהניילונים. במקום לענות את ה״לא״ האוטומטי שלי אמרתי שאני משאיר 5% שאולי זה יקרה.

בתחילת השבוע כתבתי למנהל הליין המתוק והוא אישר לי שאכן מכניסים גם דינוזאורים סוטים מרוטים כמוני ונתן לי להרגיש מאוד רצוי.

כשחזרתי היום ב14:00 מהרבנות שקלתי את צעדיי והחלטתי לבחור בנתיב הבריא ולצאת למסיבה (ולהיות פרודוקטיבי עד אז) במקום להתחיל לשתות ולהימחק מאותו הרגע.

החרדה שהפכה לאורחת מתמדת עם שקיעת השמש בימים האחרונים בוששה להגיע, ורק ב20:15 התחלתי לשתות (סטולי ומונסטר זירו במקום וויסקי מעושן 46%).

ב23:00 עליתי על קו 73 שהביא אותי חיש קל אל המסיבה.

היה קצת מוזר שזה לא היה מוזר לי בכלל. זה קטע עם זכרון שרירים, וגם הלב הוא שריר.

יש לי נסיון. כבר הגעתי למסיבות פטיש לבד, שבור לב, אחרי פרידה. לא פחדתי, לא התביישתי. ידעתי איך לפעול והרגשתי טוב עם הידע הזה. 

הנוכחות התומכת של Ollie (שנראתה מרהיבה ויחודית, מעולם לא ראיתי אותה ככה זוהרת בסטינג בדסמי) מהרגע שאיתרה אותי עזרה לי מאוד.

מצאתי את עצמי מגלה את הגוף שלי מחדש, רוקד בתנועות מגוונות, יצירתיות והבעתיות שמשלבות את כל האיברים ואת הבעות הפנים. זה קרה לבד, לא הייתי צריך לחשוב על זה. מישהי צעירה, יפה וממש חמודה שרקדה איתנו ושהתוודיתי בפניה שאני מגלה את הריקוד מחדש אחרי 15 שנה ובודק מה אני מסוגל לעשות עם הגוף ואילו איברים, שרירים ומפרקים משתפים פעולה אמרה שזה ממש יפה לראות. הסמקתי וצברתי בטחון.

(מסתבר שכל הזמן הזה בג׳ים לא יורד לטמיון ואני אכן בכושר טוב ממש).

המטרה שלי היתה לשרוד 90 דק׳ במסיבה ללא מצוקה והיא הושגה בהצלחה, בקלות ובהנאה. באתי רק לטבול את הרגליים בזהירות. הליין באמת נפלא. המוזיקה, האנשים היפים (שרק התרבו), המרחב, התפאורה והאווירה. כל חיבוק עם חבר.ה ותיק.ה ואהוב.ה שלא ראיתי זמן רב היה בונוס משמעותי ומרענן.

אבל העיקר בשבילי היה הגילוי העצמי של היכולת לרקוד. חלמתי על זה עוד מתחילת העשור הקודם, כשהייתי רואה צ׳יירלידרז במשחקי nba והרגשתי כבר זקן ושמן מדי. עשרות הק״ג שהשלתי והמעצורים הרוחניים שפרצתי עזרו לי לגלות שזה הרבה יותר קל ממה שחשבתי.

הגוף שלי יודע לרקוד.

המוח החבוט שלי מגיב (מאוד) למוזיקה,

הגוף מגיב לפולסים מהמוח.

זה פשוט וטבעי.

לא הייתי שיפוטי או ביקורתי כלפי עצמי, ולא רציתי להשיג שומדבר מאף אחת, ואחרי קצת יותר מ90 דק׳ ליוויתי את Ollie הביתה כמוסכם. כשהתחלתי לנדוד דרומה נשבר לי העקב של הנעל האלגנטית אחרי שחציתי את ק. גלויות והזמנתי גטי מאייפון האיכרים שלי, כי אני כבר ילד גדול ויודע איך.

הבוקר ברבנות היה סביר ולא נטול חן. 

הדיין היה לבבי והסתפק בעדים טלפוניים.

הטקס היה מכובד ולא כלל יריקה, השלכת נעל או none of that shit. 

יצאנו כעבור שעתיים עם תעודת גירושין. 

התהליך הושלם בחלוף 86 ימים מהרגע בו החלטתי שאני רוצה להתגרש והגשתי בקשה לישוב סכסוך, המון בזכות שיתוף הפעולה המדהים של תהום.

עשינו את זה בעדינות, בכבוד, ברגישות, בהגינות, בחברות ובהמון המון אהבה. 

בכיתי המון לפני, תוך כדי ואחרי (גם עכשיו בעודי כותב). 

כשסיימנו תהום הזמינה אותי לצ׳יזבורגר אלוהי במיט בר בורגר, ולאחר מכן נסענו יחד בקו 25 חזרה לדרום העיר. 

תהליך הרי-מאסטרינג של האלבום השני שלי מ2003 שמעולם לא ראה אור ממשיך ומתקרב לסיום, וזה כמו תהליך של השחזת סכין או ליטוש יהלום.

זה מדהים כמה מעט השתניתי מאז, וכמה השירים רלוונטיים. כתיבתם החלה לאחר גירושיי הראשונים ב2000 והסתיימה באמצע הקשר עם המיתולוגית ב2002, שנתיים לפני שנפרדתי ממנה, התדרדרתי לקהילת הבדסם וכעבור שנה הכרתי סוטה צעירה שהעסיקה אותי למשך 19 השנים הבאות.

אני מופתע מכמה מסירות התהליך מעורר בי. אני ממש into it, לחשוף, לטהר ולזקק בכל האמצעים המודרנים והטכניקות המתקדמות העומדות לרשותי את נסיון החיים שכבר הספקתי לשכוח מאז ונחקק כשירים מוקלטים, כחוזה ביני לבין עצמי שבעצם הפרתי (ותחת זאת המשכתי לשחזר ולדפוק את הראש בקיר).

אני מתאהב בגירסה התמימה, הדחוסה, התשוקתית והאנרגטית של עצמי שמשפריצה שם לכל עבר.

כבר מת להעלות את זה ולספר כאן את סיפור הרקע לכתיבתו של כל שיר.

מחר בוקר חשוב וכואב.

הערב החרדה חזקה מאוד והידוק הלסת מקרין בלחץ על כל הגוף. צריכת הכימיקלים בהתאם. אני שונא את החולשה הזאת, שלא צריך יותר מהשתקפות של מחשבה חולפת או הד של זכרון כדי לגרום לי להתייפח.

כשהיינו ברבנות בשבוע שעבר הפקידה הנחמדה אמרה לנו שבגלל שהתחתנו אזרחית בדנמרק ללא סיוע אלוהי יתכן שיוותרו לנו על עדים והגשתי בקשה אבל לא עודכנה תשובה בתיק עד כה (בדקתי רק 700 פעמים). 

נגיע מחר בלי עדים (מאיפה לעזאזל נביא עדים?) ויתכן שבגלל זה יהיה רק דיון ולא סידור גט. נסגביר להם שהגשנו בקשה והם התעלמו, שההורים שלי קשישים ונכים, אחותי גרה בצפון, הבן באילת. המשפחה של תהום גם לא ממש זמינה. חברים, מכרים ולקוחות עובדים ועסוקים. 

אין מדינה שמתאכזרת ומסוכנת יותר לא.נשים ממוצא יהודי ממדינת ישראל. 

נהיה חמודות ונקווה שיזרמו (ואם לא נשליך עליהם בייקון).

החצילים בלאדי אז הלוק לא יצא כל כך אלגנטי אבל הריח... חצילו!

לפני השידוך עם הרוטב הם בילו באייר פרייר שמסתבר שבכלל לא פראייר. 

עדיין מתרגל לבשל פה, כמעט כל דבר הוא פעם ראשונה. 

למרות שהתקלחתי והתארגנתי, היום האורולוג לא היה במצברוח למזמוזים (גברים...🙄 אחרי שנתתי לו לחדור ירד לו ממני).

הוא אמר לא לדאוג מהממצא בכליה (פייה צדקה) ונתן לי כדורים טבעיים של תמצית דקל ננסי לשלושה חודשים בתקווה שיעזרו לצריבה המעצבנת הזו (באמת חשבתי שאני לא נוטל מספיק כדורים).

ברצינות, אם אפשר שדברים יתחילו להשתפר קצת זה יהיה ממש נחמד. היום לפני חודשיים בדיוק עזבתי את הבית עם מזוודה וגיטרה ויצאתי לבד לתחנת הרכבת הקלה. 

אני מתעורר מדי בוקר בחושך אחרי מעט מדי שינה; כאוב, מטושטש ומדוכא מהשתיה, הכדורים והבכי של הלילה הקודם. לא בא לי לצאת מהמיטה, שומדבר ממה שמחכה לי במהלך היום לא קורץ לי. אני מנסה להתלטף עם המצעים ולהמשיך לישון אבל לא מצליח. 

טוב מסתבר שלא סתם דמיינתי. 

אני מרגיש שאני נלחם במעלה הגבעה, והגבעה המזויינת רק נהיית תלולה וטובענית יותר. 

אלוהים יקרה, אפשר שתהי קצת יותר עדינה בפעם הבאה? 

היום בדייט השני האורולוג מישש את הזין שלי ואז דחף לי אצבע לתחת ולחץ.

זה הכי קרוב לסקס שחוויתי בחודשים האחרונים.

בעודו מסובב את האצבע הוא מלמל ״פה אין רגישות, פה אין רגישות״.... חמוד, אני רגיל לדילדואים של Bad Dragon. 

בדיקות הpsa והשתן יצאו תקינות, אבל התוצאות מאולטרסאונד כליות ודרכי השתן שעשיתי בבאר שבע לפני שבוע עדיין לא הגיעו אליו, כנראה בגלל החג של היהודים.

קבענו דייט שלישי לאחר שיגיעו התוצאות (נראה לי שהוא מחבב אותי). התסמינים שלי מינוריים מאוד וספורדיים.

אולי זה רק איזשהו ביטוי גופני למה שעובר עליי נפשית, או שפשוט יש לי itch to scratch.

היום למדתי איך ואז השחזתי את סכין השף שלי לראשונה. על הדרך למדתי עוד טכניקות חיתוך.

(לאחר מכן הצלחתי לחתוך במאוזן ובקלות פרוסה בעובי של נייר עיתון מתחת של עגבניה.)

אני חושב שטכניקה טובה זה עניין פילוסופי. מעבר ליעילות ולבטיחות, זו דרך חיים.

התהליך הנצחי של למידה ושיפור, של מחשבה ונוכחות בזמן פעולה, של הפעלת הדמיון והחזון וחתירה לביצוע ברמה גבוהה מעבר למה שרק ״נחוץ״, בצורה שנותנת ביטוי לתשוקה, למאוויים ולאידאלים… זה חלק מהמשמעות של אמנות בכל עשייה שהיא.

דיברתי עם חברה על המשל הילידי-אמריקאי על שני הזאבים. (אם מישי לא מכירה אכתוב אותו בתגובות). הזאב הרע שלי כבר כל כך גדול, חזק, מבוסס ומתוחכם שהוא לא צריך שאאכיל אותו, הוא יודע לפתוח את המקרר (ואת ארון המשקאות והתרופות) לבד.

אני יכול רק להשתדל להאכיל את הזאב הטוב ולנסות לחזק אותו, להימנע מאורחים שיזרקו לזאב הרע עצמות, ולזכור שזו התקופה הכי קשה שלי אי פעם ושכל דבר טוב שאני מצליח לעשות בכל יום הוא הישג, גם אם כל כך רע לי.

אני נוהג לומר לאחרונה שאני רק טיפטיפה יותר חכם היום ממה שהייתי לפני 20 שנה, אבל אני הרבה פחות מטומטם.

אז, ובכן… גם אם זה נכון אני עדיין plenty מטומטם גם היום.

למשל, אחרי אי אילו שנים של שימוש בסכו״ם, רק היום באמת הבנתי שעם סכין עובדות קדימה ואחורה (משיכה ודחיפה) כמעט ללא מאמץ, ולא בלחץ כלפי מטה. 🤦🏼‍♀️ 

הריק צורח בי חזק מאוד היום, והרסיסים המשוננים של חצי הלב שנשאר שומם וקרוע מתנפצים כמו רימון בחללים המהדהדים.

קיבלתי תגובה מעודדת ליצירה האחרונה (שלושה פוסטים למטה) מאחד האמנים החיים שאני הכי מעריץ. יש בשניות הראשונות של הסרטון רגע שהבן שלי פונה אליי ומנופף בידיו... המבט שלו כל כך אמפתי באותו שבריר שניה שאני לא יכול שלא לפרוץ בבכי בכל פעם שאני רואה את זה.