מתחת לפרווה

אני חושב הרבה על המשפט הזה שקראתי לאחרונה. 

.Pain can only feed on pain. Pain cannot feed on joy. It finds it quite indigestible

(Eckhart Tolle)

״התגעגעתי אליך״ הכריזה המטפלת בחגיגיות ותהום ואני צחקקנו. הפגישה ה44 היתה עם תהום בלבד ובשבוע שעבר המטפלת היתה בברלין, כך שלא פגשתי אותה שלושה שבועות. 

״אחרי הפגישה שלכן תהום סיפרה לי שהיא דיברה שוב על העניין הזה שהיא כביכול אחראית עיקרית למצב הרוח שלי. ביקשתי ממנה לקחת דף ולכתוב ׳תהום׳ ואז לכתוב עוד אלמנטים שלדעתה יכולים להשפיע על מצב הרוח שלי. הדף התמלא בסעיפים: עבודה, הורים, הבן שלי, סיפוק מקצועי, אקלים, מצב העולם, מצב כלכלי, בריאות, שינה, חברים, קירבה לטבע וכו׳. שאלתי אותה אם נראה לה הגיוני שהיא אחראית ל80% וכל היתר זה רק 20%. 

בהמשך ביקשתי ממנה לצייר דיאגרמת עוגה והראתי לה שנגיד היא שליש, אז שני השלישים הנותרים לרוב לא מלאים, לא במצב אופטימלי, והרבה פעמים הם אפילו פחות מחצי. אם גם תהום פחות מחצי אז זה יכול להסביר את מצב הרוח. אם שבעים אחוז מלאים עד החצי זה נותן 35 נק׳ מצברוח, ואם תהום במקום 30 נותנת 15, אז יוצא 50. מצברוח לא כל כך טוב. פחות ממספיק. אם המצב עם תהום ממש רע אז זה יכול לרדת גם ל35 שזה ממש נמוך״. 

דיברתי על המחשבות שלי מהימים האחרונים, שהייתי רוצה שלא כל דקירה והתעוררות של הפצעים הינקותיים שלי תגרור בהכרח התקררות מינית לכמה ימים לפחות. 

״אם יכולתי להקליל יותר את הדברים אז היה יותר קל… הייתה אצלנו חברה ביום ראשון ואמרה שהיא לא מבינה, אין ילדים, אתם לבד בבית, איך זה שאתם לא כל הזמן עושים סקס?״

המטפלת הסבירה: ״צריך הרבה דברים על מנת שהמיניות תפעל בצורה חופשית. המנוע שמניע את המיניות קשור לכל כך המון המון המון המון דברים שהם לא בכאן ועכשיו המציאותי שלנו״. 

המשכתי: ״יש כל כך הרבה משקעים, אני מרגיש, כל כך הרבה זכרונות של דברים רעים… אנחנו לא דף חלק, ויוצא שהתגובה למקרים שקורים היא יותר גרועה מהדברים עצמם״. 

״אתם לא יכולים להיות דף חלק. זה מה שיקרה עם אנשים אחרים, אולי לכן בעבר הבאת אנשים אחרים״.

תהום התערבה: ״אבל העניין שזה שזה לא דף חלק זה מה שיוצר את הדיוק הגבוה יותר אחד עבור השני, ההנאה מהסקס או מלשבת ולדבר ביחד, הקירבה והאינטימיות הרבה יותר חזקות ועמוקות בגלל שזה לא דף חלק״. 

המטפלת שיקפה: ״את אומרת שיש שני צדדים לדף הלא חלק הזה. אנחנו בוחרים בזוגיות כזו אינטימית, משמעותית כי יש לה את הצד הזה, שההד הנפשי מהקירבה והאינטימיות הוא כל כך משמעותי שהוא לא שווה לשום הד… גם אם ניקח לצורך העניין איזשהו פרטנר מיני כלשהו שהיה לי אחלה, אז אני אחליק את זה ואת זה ואת זה, ואם אני אקח את ההד הנפשי מכל הפרטנרים ואחבר אותם לאחד, עדיין המשמעות שלו תהיה יותר נמוכה מההד הנפשי שיש לי עם דן. בגלל הרווח הכל כך מיוחד הזה שיש רק בזוגיות המשמעותית, האוהבת והמאוד פנימית כמו שיש ביניכם, לכן אנשים נלחמים כל כך על זוגיויות כאלו ולא פורטים אותן לכל מיני דפים חלקים למיניהם״.

תהום חשבה לרגע והתחילה לדבר על נושא חשוב שרצתה לדבר עליו כבר זמן מה:

״חשבתי על זה לאחרונה עם עצמי והגעתי לכל מיני תובנות שיש לי המון ניתוקים כאלו, שמשהו קורה לי, טוב או רע, ואני מתנתקת, משהו בי בורח למקום אחר. ואני לא רוצה את זה, אני רוצה להיות נוכחת בסיטואציה, בקיום, בתפעול של הקשר, של הבית, ואני הרבה פעמים מרגישה שאני בורחת. לפעמים זה לכמה רגעים, לפעמים זה יותר מזה, לפעמים זה יכול להגיע ברבדים שונים ואני ממש סובלת מזה״. 

״איפה את פוגשת את זה לאחרונה?״

״אממ, זה מגיע בהמון דברים. נגיד היה לנו ריב או ויכוח וכואב וקשה לי, אז אני מרגישה איך פתאום יש איזה ניתוק כזה שלי, ואפילו בדברים טובים, כמו במיניות שאני לא מצליחה להחזיק את זה עד הסוף, או שבתוך הסקס כשכיף ונעים אני מתנתקת אבל אז אני מהר מאוד יכולה להחזיר את עצמי לסיטואציה הנוכחית״. 

״גם פעם היית מתנתקת בזמן סקס?״

״אני חושבת שלא הייתי מודעת לזה כל כך. אני די בטוחה שכן. היה איזה מישהו שיצאתי איתו כשדן ואני היינו בנפרד והקשר התחיל להיות קצת יותר רציני וזה ואז הוא אמר לי: ׳את כל הזמן בורחת, את לא נוכחת׳ ואז הבנתי את זה אבל הכל שם לא הצליח יותר מדי אז זה היה פחות מהותי. אבל עם דן זה מפריע לי מאוד ולא רק עם דן אלא בהכל. כמעט בכל משהו שיש הצפה רגשית כלשהי שאני חווה ואז אני לא מצליחה לעכל את הדברים ואז אני כזה… או משהו שקשה לי או משהו שטוב לי או משהו שמשמח אותי… גם כשתחושות טובות מציפות אותי אז לא נוח לי. עכשיו, כשאני חושבת על זה לעומק, מאוד קשה לי נגיד בבית של ההורים שלי להרגיש את מה שאני מרגישה. כי כאילו אין שם לגיטימציה לרגשות. לא אוהבת לראות שם סרטים כי סרט יכול לגרום לי להרגיש משהו ואם אני אבכה אז יהיה לי לא נעים ולא נוח״.

״לבכי את גם קוראת ניתוק?״

״בכי זה דווקא לא ניתוק, אבל אני לא יכולה לבכות ואז אני אצטרך לנתק״.

״את לא יכולה להיות שם בשום סיטואציה שמעוררת רגש״.

״כן, כי רגש זה בדרך כלל משהו שהוא חסר שליטה, ואני לא יכולה להיות שם חסרת שליטה״.

״חיבור לרגש זה מקום פגיע וחשוף. מדהים שאת מזהה את זה. אתה מכיר את זה, דן?״

סיפרתי שהתחלנו לדבר על הנושא הזה אחרי שיחה שהיתה במהלך איזה ריב. אמרתי מילים קשות והתחלתי לדבר על פרידה וגירושין, ותהום הפכה מייד ממאוד נסערת ובוכיה לשקולה, פרקטית ורגועה. 

״אמרתי לדן לפני כמה זמן שכל הגוף שלי מלא במאבקים כאלה. אין לי משהו אחד בגוף שהוא לא מאבק שעברתי ועשיתי. הרבה פעמים אני מרגישה ש90% ממני רוצה להתקרב לדן ועדיין 10% מחזיק כדי לא להתקרב אליו וכדי לברוח! ואני לא רוצה לברוח אבל משהו בי בורח. הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו זה שאולי כשהייתי ילדה קטנה הייתי חולמת המון, בוהה בחוץ בחלון ולא מספיקה בבית הספר לכתוב ולהעתיק וכל הדברים האלה ונתנו לי את הריטלין וזה אולי הדבר היחיד שאני יכולה לעשות איזשהו הקשר להיום ואז בעצם״. 

״שמה? מה קרה לילדה החולמנית ההיא שקורה לתהום היום? מה הקשר בין שתי החוויות האלה?״

״אני לא מוצאת את הקשר ממש, קשה לי לדעת… בבית הספר הייתי מאבדת עניין, אבל כאן זה משהו אחר. קראתי לא מזמן על ילדים חולמניים שכנראה קרה להם משהו מאוד קשה והם בורחים למקום קצת יותר טוב, למשהו שהם יוכלו יותר להתמודד איתו ולעכל״. 

המטפלת עטתה ארשת רצינית ועצובה ואמרה בשקט: ״ניתוקים זה מנגנון נפשי סופר יעיל. היעילות של ניתוק קשורה לצורך לשרוד. את אומרת כנראה היה לי משהו אז שהיה השרדותי וזה אולי הציל אותי ממשהו. עכשיו זה תוקע אותי ועושה לי לא טוב״.

תהום המשיכה: ״אני מרגישה שאני נורא רוצה להיות הכי פתוחה לדן ואני חוסמת דברים, קירות שאני בונה שם ואני לא רוצה אותם. זה באמת מפריע לי״.

המטפלת הסבירה: ״אני מחייכת כי את אומרת את זה בכזאת אותנטיות, בכזה חיבור אמיתי אמיתי אמיתי רגשי, שאת ממש לא מבינה למה זה שם. זה מדהים ששמת לב לזה, ושאת יודעת לקרוא לזה בשם המדוייק.

תראו, מנגנון הניתוק הוא אחד הקשים שיש. אחד היעילים ואחד הקשים, כי הוא מרמז על טראומה. הוא עוזר לנו ברגעים הכי קשים לא להיות שם. לא יודעת אם את זוכרת על מה היית חולמת כשהיית ילדה, אבל לפעמים זה בלי תוכן. זה הופך להיות כמו ריק. כמו delete. זה לא מבטל את המציאות אבל מבטל את הנוכחות שלי במציאות הזו. מתחת למנגנון הניתוק תמיד יש טראומה. עוצמת הטראומה היא כעוצמת הניתוק. 

טראומות הן לא בהכרח איזה אירוע אונס קשה. הרבה מהטראומות שלנו מגיל הילדות הן טראומות התייחסותיות, כלומר ביחסים בין דמויות משמעותיות בחיים של ילד לבינו. הזנחה רגשית היא טראומה נורא גדולה עבור ילד, במיוחד אם יש על זה עוד אירועים כמו אלימות או ניצול מיני״.

תהום סיפרה: ״אני חושבת שאצלי זה היה העניין של הדימוי גוף. אני לא זוכרת באיזה גיל התחלתי ללכת לדיאטניות, אני חושבת שכבר בכיתה א׳ שלחו אותי. בהתחלה מהקופה, אחר כך זה היה משהו של מכון ויצמן, וכאילו, אני זוכרת שכל פעם היו מדברים איתי על הנושא של המשקל והכל ואני כזה מסתכלת במראה ואני אומרת: אבל אני בסדר, אני יפה, אני כאילו…(דומעת בהתרגשות)… זה קשה…

אני לא בחורה בישנית, אני כן בחורה עם בטחון עצמי. בדרך כלל גם הדבר הזה שאני יכולה כל פעם לדבר ולהביע את עצמי זה כי אני פשוט לא קיבלתי את זה, ואני לא מקבלת את זה עד היום, את הדבר הזה שעשו לי אז. את הדיאטות וכל הדברים האלה״. 

המטפלת המשיכה להסביר: ״העניין בניתוק הוא שהוא מנתק אותנו גם מסיטואציות משמחות. למה? מערכת העצבים לא יודעת להגיד מה היא חווה עכשיו. היא חווה עוררות, התרגשות. חרדה והתרגשות נחווים אותו דבר מבחינה נוירולוגית. משהו שמציף. את אומרת את זה נורא יפה, שאת לא יכולה בבית של ההורים שלך לבכות מסרט עצוב כלשהו. לא יקבלו את ההבעה הרגשית הזאת בשום דרך שאת יכולה לשאת. אז ניתקת לגמרי את הבהלה, את החרדה, את ההתרגשות של מערכת העצבים. הפרפור הזה של מערכת העצבים, שבין אם זה עוררות מינית, שמחה גדולה, פחד מפרידה. הניתוק הוא מהכאב הטראומתי. 

מה שקורה בקשרים שיש להם פוטנציאל להיות קצת יותר קרובים, או בקשר עם דן שהוא הכי קרוב שיש, הם מזכירים את הקרקע שעליה הטראומה קרתה. טראומות קורות בדרך כלל במקומות מאוד קרובים, איפה שאני תלויה, איפה שאני צריכה, איפה שאין לי ברירה אחרת״. 

הערתי: ״דיברנו על זה שהקשר איתי הוא היחיד שהיה לה, בעצם. היו לה איזה שני חברים לפני אבל זה קשר של גיל 14, 15, ואחריי כל מה שהיה זה רק קשרים קצרי מועד כאלו, מיניים ושבורים״. 

המטפלת הוסיפה: ״עם מלא חומרים ממסכים…שימוש בחומרים, במיוחד ברמות כאלו של מיסוך תודעתי, הם מונעים את הצפת התכנים הכואבים״.

תהום אישרה: ״כן, זה גם היה במערכות יחסים האלה. אני חושבת שבהתחלה כשהייתי משתמשת בממריצים, אקסטות וכאלו, אז היה לי דרך מעקף כזאת. יכולתי להרגיש טוב אבל לא הייתי חייבת לעבור את כל הדבר הזה ככה (מדגימה עם היד), יכולתי לעבור את זה *ככה* ואז לקבל תחושה יותר טובה״. 

המטפלת התפעלה מתהום ולא בפעם הראשונה: ״זה מדהים איך את מסבירה דברים כל כך יפה למרות שאין לך ידע מקצועי בתוך הדבר הזה. אני מרגישה אותך נורא מחוברת מבפנים עכשיו. מה שקורה לך היום זה שהמנגנון הנפשי שלך נכנס למצב הפעל בסיטואציות שהן מסוכנות, שיש להן פוטנציאל גבוה להעלות כאב טראומתי, שזה משהו במערכת יחסים קרובה, וזה דן. בסיטואציה שאת חשופה בה יותר ופגיעה שזה מין, או רגש כלשהו. הניתוק הזה קופץ לך כל פעם כי זה מה שהנפש שלך יודעת לעשות״.

״אני גם מרגישה שהניתוק הזה פוגע בדן. יש השלכות לאורך זמן לבנאדם שהוא לא מאה אחוז נוכח. אנחנו מדברים על משהו ולמחרת זה לא קורה. אז האמון שלו מתערער, וזה הגיוני״. 

״אבל את המון פעמים ישבת פה ואמרת את זה. אני פשוט לא יכולתי להגיד לך את זה עדיין כי לא היית שם, אבל את ישבת פה ואמרת ׳אני לא יודעת למה עשיתי את זה, או למה לא עשיתי את זה׳. עכשיו את יודעת להגיד מה קורה. ודן מרגיש באותם רגעים שאת שומטת אותו, שאת יוצאת מהסיטואציה. אנחנו ננסה לעשות דסנסיטיזציה לכאב הזה. כל פעם שזה יקרה, לפגוש את הרגע הזה ולהכניס לשם תוכן. רצית להגיד משהו דן?״

״ביום שישי הלכנו לסרט, הצגה יומית בצהריים, ואז חזרנו ודיברנו הרבה ואז עשינו סקס והיה איזה רגע שפתאום תהום עזבה את הסיטואציה. היינו באמצע זיון והפסקתי, והיא שאלה למה הפסקתי ואמרתי לה in a nice way, שהיא הפסיקה להיות בתפקיד ושזה הוריד לי ועצר אותי. ואז היא באמת ידעה לחזור לזה ולהחזיק את זה הרבה זמן, להיות אקסטרה נוכחת (ואכזרית…) וזה היה סשן מאוד חזק וטוב אחרי זה״. 

״איך ידעת לחזור?״

״כי החלטתי לחזור. החלטתי לא לוותר על זה. אני הרגשתי את הניתוק. הוא מתוחכם מאוד, כי זה לא היה ממש ניתוק שאני בעולם אחר… לא יודעת, זה ניתוק כאילו של פשוט לעבור למצב אחר. קודם שלטתי ואז פתאום יותר הרפיתי ושחררתי וזה שינה את הסיטואציה. לפעמים זה קורה ככה ולפעמים זה יותר גרוע. זה שדן עדכן אותי שהתנתקתי זה עזר לי קצת, אבל מצד שני זה שם אותו במקום לא טוב כל כך שהוא צריך לעדכן אותי…״

״אין שם מישהו אחר שיעשה את זה. אני חושב שכשלא נורא כואב לי, כשאני לא פועל מתוך הכאב הזה אז אני יודע לעשות את הדברים״.

המטפלת התחילה לסכם: ״אבל סביר מאוד להניח שבאותו רגע אתה פוגש את הפצע שלך. זה הסיפור הקשה שלכם ושל כל הזוגות כמוכם שנוגעים אחד לשני בפצע הינקותי. הניתוק שלך, מה שהוא עושה לדן, דן נשמט באותו רגע. אם היו מטפלים בך אז כילדה, זה לא היה מתרחב למרחב המיני. המעגל של הטראומה היה מאוד קרוב. ככל שאת בוגרת יותר, התרחבו המעגלים לעוד מקומות חשופים ופגיעים. כשהתווסף המרחב המיני לחייך בגיל 14, החשיפה, הנזקקות, התלות של המרחב הפכה אותך לעוד יותר נוטה שם להתנתק. כשאת נמצאת במין עם דן את נמצאת במרחב שיש לו פוטנציאל טראומתי עבורך, וככל שאת מתחברת יותר לדן ויוצרת קשר אינטימי יותר עם דן, ככה הפוטנציאל הטראומתי הולך וגדל. אני לא אתפלא אם ככל שהאינטימיות שלכם תגדל ככה הניתוקים שלך במין ירבו.

אבל זה טוב שאת מזהה את זה, ועכשיו גם דן יודע. ודן הרי נמצא שם לא כאובייקט שלא ננגע, הוא מגיע לשם עם הפצע שלו והמרחב הזקוק והתלוי שלו. ואז כשאת פתאום התנתקת, דן מרגיש שהוא נפל. וזה לוקח אותו למקומות הטראומתים שלו, שהוא לא יכול לסמוך עליך, שאת לא רואה אותו. 

זו עבודה אבל מה שאנחנו אמורים לעשות ברגע הזה זה שאתה תגיד לעצמך: ׳זה הניתוקים של תהום, המעגלים הטראומתים שלה׳. מה שקורה זה שאנחנו נמצאים כבר באיזשהו טור גם של ימינו אנו, לא רק של לפני 35 שנה, שיש לכם מספיק ב17 שנים שאתם יחד מצבור של חוויות שהיו מושתתות על אותם מנגנונים. אנחנו נצטרך לבנות טור חדש של חוויות. אתם צריכים לעבוד על כך, כמו בבנק שיש טור של הוצאות, לעבוד על לייצר הכנסות. (חייכתי לעצמי בלב על כפל המשמעות במילה ׳הכנסות׳). כשאתה רואה שתהום מתנתקת אתה יכול להגיד לה ׳ממי איפה את?׳. אל תסיים את התפקיד שלך. אתה צריך להישאר שם, לנשום, להשהות טיפה״. 

תהום אמרה: ״אני חושבת שבסקס הדבר היחיד שעוזר לי לא להתנתק זה אם אני מדברת או אם דן מדבר. אני זוכרת שקראתי פעם על אנסים שאם מדברים איתם במהלך האונס אז הם כאילו מאבדים את זה, כי פתאום הם רואים בנאדם מולם ולא חפץ. אז כאילו כשמדברים איתי ואני מדברת אז אני לא בורחת, בסקס לפחות״. 

הגבתי: ״זה מעניין שזו הדוגמה שהבאת. כאילו, מעניין במובן המחריד של המילה״.

השתרר שקט ארוך ואמרתי: ״אני חושב שיש לנו עכשיו מודעות יותר טובה שיכולה לעזור לנו. כמו שהיא לא רוצה את הניתוקים שלה, אני לא רוצה להיות כל כך עצוב, מיואש, ומדוכא כל פעם שקורה משהו״. 

המטפלת הסתכלה לי ישר בעיניים ואמרה: ״אי אפשר לבטל את דן הקטן. הוא לא יגדל. אתה גדלת. דן הקטן הטראומתי ההוא כבר לא יגדל. אתה צריך לדבר עם דן הקטן ההוא ולהגיד לו, זה לא קשור אליך חמוד. זאת כרגע האמא שעושה דוקטורט. זה לא בגלל שהיא לא אוהבת אותך, קשה לה מסיבותיה היא. זה לא כי אתה לא שווה מספיק או כי לא מגיע לך מה שאתה חושב שמגיע לך. תחשוב אם היתה שם דמות הורית או מטפלת שהיתה מתווכת בין המציאות למציאות הרגשית הקשה שהיית בה. אתה עשית את הסדר הכי טוב שיכולת, אבל עכשיו אתה הדמות הבוגרת, ואתה צריך להבין שדן הקטן ההוא לא יעלם, הוא תמיד ישאר בתוכך, אבל מה שיקרה טוב זה שדמות הורית שזה דן הגדול תעשה עבודה טובה. ההורים שלך לא יכלו לעשות עבודה טובה בגלל כל מיני מאפיינים שלהם. אתה עכשיו תעשה עבודה טובה, ואז דן הקטן יהיה פחות טראומתי״.

יש בי שני פצעים ינקותיים עמוקים. אחד נפתח כשבת הזוג שומטת או שוכחת דברים חשובים שבאחריותה ואני מרגיש שהכל נופל עליי ושאסור לי לסמוך ולהרפות. השני בא לידיי ביטוי כשבת הזוג לא עקבית, מזניחה, לא מקיימת הבטחות ולא יוצרת המשכיות, מה שסודק את האמונה שלי, מצנן את הרגשות ומצמק את היכולת שלי להתמסר ולהשקיע.  

אני כבר לא מתפוצץ כשזה קורה, בטח לא כמו פעם. למדתי להזדהות הרבה פחות עם המחשבות שחולפות לי בראש, במיוחד כשהן סוערות ורועמות כמו סופת ברקים. אני משתפר בלהתמקד בנשימה, בתחושות הגוף ברגע זה. אין מצב שאני יכול להתמודד כרגע עם העתיד, כי הוא לא קיים. אני עדיין מחפש את הדרך להתבטא בלי להאשים, להתווכח ולהיות צודק. הזוגיות היא פלטפורמה מצויינת לגינון הרוחני הזה. 

מה שאני עוד לא מצליח בכלל זה לא לאפשר לפצעים הכואבים לכבות אותי מינית כשהם נדקרים ומופעלים. כמו שאני לא יכול לכבות את מה שמדליק אותי, טרם מצאתי את הדרך להצית את מה שהופך לערימת גזעים ספוגים בדמעות מלוחות. 

בבוקר אחרי האימון בג׳ים התחשק לי להצטלם.

אתמול הלכתי לאופטומטריסטית להתייעץ לגביי המשקפיים החדשים לאחר שבועיים וחצי של נסיונות הסתגלות. היא אישרה את הממצאים שלי אבל המליצה שארכיב אותם כל הזמן ואמשיך לנסות להסתגל כי האלטרנטיבה היא שלושה זוגות שונים- לרחוק, למחשב ולקריאה. 

״אתה פרפקציוניסט ורוצה שהכל יהיה מושלם כל הזמן, אבל הדברים שמפריעים לך באים לידיי ביטוי רק כשאתה בודק ובוחן אותם ויפסיקו להציק כשתתרגל ובמקום להתמקד בחסרונות (שאכן קיימים) תוכל ליהנות מהיתרונות״.

היא הרחיבה את החלק שמונח על האף כך שהמשקפיים יישבו קצת יותר נמוך והושיבה אותי מול המחשב שלה כדי להמחיש לי את הצורך בשלושה זוגות שונים. 

״נראה לי שהתמקדתי יותר בקצה העליון ובקצה התחתון ופחות הקדשתי מחשבה לאמצע״ אמרתי, וכך קיבלתי ניתוח פסיכולוגי+תובנות על פי מספר המשקפיים. 

---

בעניין אחר, שלשום נגמר השמפו וכשבאתי להתקלח הבחנתי שתהום שמה בקבוק חדש עם שמות תואר מעליבים: 

חלש ופגום?? אני?! 

מבטי נדד למדף התחתון, שם פגש תארים הולמים יותר, אם כי יש להם שגיאת כתיב במילה ״זונה״. 

מוקדש באהבה לכל מי שזקוק.ה לו  💙🐟

מוזיקה מקורית, צילום ועריכה: אני.

בחמישי הגחנו לאילת לכבוד הופעתו של ג׳ייקוב קולייר בפסטיבל הג׳אז ובשביל לעבור קורס צוללות הצלה ומגישות עזרה ראשונה בשישי ובשבת. 

ג׳ייקוב היה כצפוי התגלמות גשמית של אנרגיה מוזיקלית, ציפור נדירה ומשיח שננגע בידי מלאכים, אבל הקהל הישראלי נעמד בינינו לבין הבמה במה שקלירלי היה מופע ישיבה כך שיכולנו לראות בעיקר את המסך, והסאונד היה פחות מבינוני. באסים לא הורגשו, בעיבודים המלאים הכל התערבל ונמרח, הרוח לא עזרה, ולתחושתי מערכת ההגברה היתה דלה מכדי לעמוד במשימה. לטעמי האישי ג׳ייקוב עסק יותר מדי בהפעלת קהל וריצויו והיה רק שיר אחד שהוא ביצע לבד עם גיטרה אקוסטית שבאמת ריגש אותי. 

בחמישי התבאסתי גם מתהום שתפסה עמדה פאסיבית ומרחפת עם ראש קטן מאוד והשאירה לי להיות המבוגר האחראי הבלעדי. רגע נחמד נרשם כשבמתחם הפסטיבל בדרך להופעה קול נשי קרא לנו לפתע והתחבקנו ממושכות עם חברה אהובה וסקסית שלא ראיתי זמן רב. ניצלתי את החיבוק לתפוס לה בתחת ובתום החיבוק המסכם לאחר שיחה קצרה ידי החליקה בטעות לאורך החזה שלה בעודי מתרחק. 

בשישי בבוקר התחלנו את קורס צוללות ההצלה. בילינו תשע שעות בכיתה עם אורית המדריכה הקשוחה, הכריזמטית והמלומדת, עוד שעה של תרגילים מאתגרים במים, ובלילה נשלחנו לעשות את המבחן ביחידת הדיור עם ההבטחה: ״מחר אקרע אתכם במים עד השקיעה ואז ניכנס לכיתה״.

התרגילים בשבת באמת היו קשים מאוד פיזית ומנטאלית. עלינו וירדנו שוב ושוב, שחררנו והפלנו את חגורת המשקולות זו לזו והבאנו אותה, תרגלנו מצבים שאחת מאיתנו בפאניקה על פני המים והשניה צריכה לבוא מאחוריה או מהצד, להשליך את חגורת המשקולות ולנפח את המאזן שלה, וכל זאת מתחת למים כדי שלא תיפגע מנפנופי הידיים ההיסטרים וכדי שהצוללת בפאניקה לא תקפוץ לה על הראש. 

בתרגיל אחר המדריכה התרחקה מאיתנו עד שלא יכולנו לראות אותה ואז הקישה עם שאקל על המיכל שלה, מה שהיה הסימן עבורנו לזנק בשחיה מהירה ביותר אליה עד שנמצא אותה. כשהגענו אליה היא תלשה מאיתנו את המסכה וחטפה את הוסת מתוך הפה. מטרת התרגיל היתה שנרגיש איך זה להיות בנשמת (היפרוונטילציה) ואיך זה פוגע בשיקול הדעת. 

היתה רוח חזקה וגלים לא חברותיים בכלל, שרק התגברו כשתרגלנו העלאת צולל מחוסר הכרה מהמצולות והנשמתו תוך כדי גרירה, הסרת הציוד, ולבסוף נשיאתו על הגב והנחתו בעדינות על חוף מבטחים. לכל תרגיל יש המון שלבים שחשוב לבצע בסדר הפעולות הנכון ובתנועות המדוייקות עם היד הנכונה, ואת התרגילים הקשים ביצענו שלוש פעמים כל אחת, פעם כקורבנית ופעם כמצילה. 

סיימנו בחושך כשהחניון בחוץ כבר היה ריק ושומם, ונהגתי כל הדרך הביתה. אני לא יכול להגיד שנהניתי בגיחה הזו, ברגעים רבים הרגשתי שאני כבר ממש רוצה הביתה ולהיות אחרי זה (תחושה שאני שונא, וניסיתי לקרקע את עצמי ברגע הזה שוב ושוב), אבל עכשיו אנחנו צוללות הצלה ומגישות עזרה ראשונה מוסמכות. 

פתחתי ועדכנתי את המטפלת בהתפתחויות שתוארו בפוסטים האחרונים על השיחה ה׳טיפולית׳ בשישי, הסשן בשבת, השיפור של תהום בביצוע התרגיל, הגילוי המרעיש של תהום לגבי אפטרקייר, ותובנות לגבי הפתיחה המחודשת של הקשר.

"בפגישה האחרונה תהום הביאה דוגמאות ותיארה את החשיבות שיתחילו איתה ברחוב, אבל אז חשבתי לעצמי, רגע, אבל אף אחד הרי לא אסר עליה לקבל מחמאות מזרים ברחוב. כשדיברנו בשישי היא אמרה שהביטחון העצמי נורא ירד לה, שפתאום ללכת למסיבות נראה לה נורא מפחיד, שהזמינו אותנו למסיבה של חברים והיא אפילו לא דיברה איתי על זה מרוב שהיא הרגישה דעוכה.

אני חושב שכבר הפקנו את כל מה שהיה להפיק מהסגירה, ואם יש מזה פירות אז הם ממוסכים כי תהום לא חיה, ואדם מת לא יכול ליהנות מפירות מאמציו.

ביקשת מאיתנו לחשוב מה יהיו הגבולות אם נפתח חזרה, ודיברנו על שלושה דברים עיקריים שהם: (בעודי מנסה להיזכר במילים המדויקות תהום הקדימה אותי וענתה כמו תלמידה מצטיינת) שקיפות, בטיחות, ואחריות.

שקיפות זה לא חובת דיווח על כל מגע ותקשורת, אלא כל דבר שמעסיק אותה והוא באמת חשוב. שלא יהיו סודות והתנהלות sneaky מאחורי הגב. בטיחות זה מין בטוח, קונדום בחדירה וגינלית או אנאלית. אחריות זה שאם אני חלק מהסיטואציה בתפקיד נשלט אז שהיא לא תנטוש את התפקיד שלה באמצע ושתזכור שהיא צריכה לדאוג לי ולהביא את הסיטואציה לחוף מבטחים.

אני לא חייב להיות חלק מכל סיטואציה אבל הייתי שמח אם אלו היו סשנים משותפים בהם אני גם מעורב ולא רק יושב וצופה או רק מחכה בבית. אני יכול להיות טולרנטי לדברים אחרים כל עוד נשמר הקטע של האחריות ושבאופן כללי כל מה שקורה עם אחרים יפעל לטובת הקשר ולא נגד הקשר או במקום הקשר".

המטפלת שוחחה עם תהום על מה השתנה אצלה בביצוע התרגיל ועל איך שהמקום שמעניק רכות וחמימות הוא די חדש לה והיא לומדת אותו.

"את דיברת על החסך בגברים האחרים, שהם בעצם סוג של מראות שבהם את משתקפת כמישהי שווה, נחשקת וסקסית".

"אני חושב שאם אין לתהום את היכולת הזו אז היא טובעת בתוך הקשר. גם בסקס היא שמה איזשהו מחסום או גבול שישמור עליה לא לגמרי immersed בתוך הדבר".

"גם לפעמים אני מרגישה שכאילו, אני קצת פוחדת לשחרר אחיזה ולהתמסר לגמרי לתוך הקשר עם דן, שבמקום מסוים כן הייתי רוצה להתמסר לגמרי".

המטפלת ניסתה לדייק: "ההתמסרות היא נפשית, הגוף הוא ערוץ. את חוסמת ערוץ גופני בשביל להשאיר משהו לך ולא להתמסר על מלא?"

"אבל כשאני חוסמת לך את החזה שלי זה אקט של משחק, זה לא...."

"אני פשוט זוכר איך זה התחיל. אחרי שנפרדנו לפני 16 שנה, כל פעם היית שמה איזשהו גבול או מחסום, כי אם אנחנו לא ביחד אז זה אסור, את זה אני שומרת לעצמי. בלי נשיקות, למשל".

"היינו ביחד שנתיים ואז נפרדנו, ולא הצלחתי להתנתק ממנו. כל פעם הרסתי את הזוגיות, את המיניות, הפסקתי לקחת גלולות... להרחיק אותו, אבל זה היה חזק ממני. צבעתי את השיער לכהה כדי שיתרחק, לנסות ליצור איזשהו חוצץ שאני אצליח".

"והיום זה עדיין? את לא נותנת לדן לגעת בך לא כמשחק אלא מתוך מקום שאת צריכה לשמור חלקים לעצמך בגוף?"

"אני חושבת שאין לי את זה ממש במודע שאני צריכה לשמור חלקים לעצמי, אבל יכול להיות..."

"כשאת לא נותנת לו לגעת זה כי את רוצה שהוא יתחנן?"

הסברתי: "גם כשיש משחק, הוא מגיע מאיפשהו. אני חושב שזה לא סתם. זה לא רק נועד להפיק תוצאה מסוימת".

"אה היא מדביקה משחק על משהו שקיים אתה מתכוון?"

"כן, זה לא רק כדי להוציא ממני תחנונים. אני זוכר שכשחזרנו והיו משברים דיברתי עם חברים שלה ואמרתי שהיא לא החליפה דיסקט, שאנחנו ביחד ובמטרה להיות ביחד".

"זה מה שאני רוצה לשאול לגבי הפתיחה המחודשת. כשאני סגרתי אז זה היה כדי לאפשר לכם לבחון את האינטימיות. דן היה נורא זקוק לאינטימיות איתך וזה היה נשמע שאת פחות שם בהתמסרות המלאה. מה את חושבת שיקרה לך אם תתני את זה לדן?"

"אממ, אני כאילו חושבת שמשהו רע יקרה. כל עוד אני שומרת את האחיזה אז אני יכולה לקפוץ למקום הבא או משהו כזה, אבל זה לא נכון באמת. ואז אני פוחדת שאם אתמסר לגמרי אהיה נורא חשופה ואז אני אפגע. בראש אני מוכנה ורוצה, אני חושבת שבלב קצת קשה לי. אני סומכת על דן, אני יודעת שהוא הפרטנר הכי טוב להכל, אני יודעת שנורא נפגעתי בחיים, הרבה פעמים סמכתי על אנשים ונכוויתי".

"זאת השאלה שלי לגבי הפתיחה. האם זה לא מאפשר לך את האחיזה הזו החיצונית ומונע ממך להתמסר".

"אני לא יודעת, כן יש לי פנטזיות שהן מין משולש עם דן ועוד מישהו או מישהי. אני לא יודעת להסביר את זה בדיוק, זה בא ממקום מיני שמדליק ומגרה אותי. אולי זה קצת להשאיר לי משהו מחוץ למים".

דיברנו על איך סגירת הקשר גרמה לתהום לזהור פחות, להימנע מפלירטוטים ולהרגיש בלתי ראויה למחמאות, כאילו שאם היא לא יכולה לקדם את זה למיטה אז זה כמו לפזר צ'קים בלי כיסוי. המטפלת הציעה לתהום להתאמן בפלירטוטים כמרחב מעברי. היא שבה ואמרה שכוונתה לא הייתה למנוע את הפלירטוטים ובטח לא שתהום תוריד על עצמה את המסך ותשקע אל מתחת לפני המים.

עברנו לדבר על איך תתנהל בחירת פרטנרים ופרטנריות נוספים, איך נדייק את הסיטואציות כך שיהיו מיטיבות לכל המשתתפים, ומה נעשה אם יתעוררו תחושות קשות במהלך המפגשים. המטפלת התרשמה לחיוב מהפתרונות שהעלינו.

לקראת סוף הפגישה המטפלת אמרה שבשבוע הבא תיפגש עם תהום לבד כי למרות שיש לי את הכישורים והיכולות ההוריות זה לא טוב כל כך שאהיה המטפל שלה. היא ציינה שבשבוע לאחר מכן היא לא תהיה, וכך יצא שלא אפגוש אותה שלושה שבועות.

"ולא תתגעגעי אליי?" השלכתי במודע, מה שגרם לה להרצות במשך כמה דקות על זה שגעגוע זה רגש קשה ושאולי זה באמת לא אחראי ומוטב אולי לדחות את הפגישה היחידנית עם תהום.

"אני חושב שאחזיק מעמד, המפגש הזה ביניכן חשוב, הוא נחוץ. אני יכול גם לכתוב לך אם אהיה במצוקה. גם להתגעגע קצת זה בסדר. יאללה בוא נעשה את זה, אני אהיה בסדר, אני מבטיח".

הגיע הזמן לשטוף את האבק מהכאב. ⛈
מוזיקה מקורית, צילום ועריכה: אני.