בחמישי הגחנו לאילת לכבוד הופעתו של ג׳ייקוב קולייר בפסטיבל הג׳אז ובשביל לעבור קורס צוללות הצלה ומגישות עזרה ראשונה בשישי ובשבת.
ג׳ייקוב היה כצפוי התגלמות גשמית של אנרגיה מוזיקלית, ציפור נדירה ומשיח שננגע בידי מלאכים, אבל הקהל הישראלי נעמד בינינו לבין הבמה במה שקלירלי היה מופע ישיבה כך שיכולנו לראות בעיקר את המסך, והסאונד היה פחות מבינוני. באסים לא הורגשו, בעיבודים המלאים הכל התערבל ונמרח, הרוח לא עזרה, ולתחושתי מערכת ההגברה היתה דלה מכדי לעמוד במשימה. לטעמי האישי ג׳ייקוב עסק יותר מדי בהפעלת קהל וריצויו והיה רק שיר אחד שהוא ביצע לבד עם גיטרה אקוסטית שבאמת ריגש אותי.
בחמישי התבאסתי גם מתהום שתפסה עמדה פאסיבית ומרחפת עם ראש קטן מאוד והשאירה לי להיות המבוגר האחראי הבלעדי. רגע נחמד נרשם כשבמתחם הפסטיבל בדרך להופעה קול נשי קרא לנו לפתע והתחבקנו ממושכות עם חברה אהובה וסקסית שלא ראיתי זמן רב. ניצלתי את החיבוק לתפוס לה בתחת ובתום החיבוק המסכם לאחר שיחה קצרה ידי החליקה בטעות לאורך החזה שלה בעודי מתרחק.
בשישי בבוקר התחלנו את קורס צוללות ההצלה. בילינו תשע שעות בכיתה עם אורית המדריכה הקשוחה, הכריזמטית והמלומדת, עוד שעה של תרגילים מאתגרים במים, ובלילה נשלחנו לעשות את המבחן ביחידת הדיור עם ההבטחה: ״מחר אקרע אתכם במים עד השקיעה ואז ניכנס לכיתה״.
התרגילים בשבת באמת היו קשים מאוד פיזית ומנטאלית. עלינו וירדנו שוב ושוב, שחררנו והפלנו את חגורת המשקולות זו לזו והבאנו אותה, תרגלנו מצבים שאחת מאיתנו בפאניקה על פני המים והשניה צריכה לבוא מאחוריה או מהצד, להשליך את חגורת המשקולות ולנפח את המאזן שלה, וכל זאת מתחת למים כדי שלא תיפגע מנפנופי הידיים ההיסטרים וכדי שהצוללת בפאניקה לא תקפוץ לה על הראש.
בתרגיל אחר המדריכה התרחקה מאיתנו עד שלא יכולנו לראות אותה ואז הקישה עם שאקל על המיכל שלה, מה שהיה הסימן עבורנו לזנק בשחיה מהירה ביותר אליה עד שנמצא אותה. כשהגענו אליה היא תלשה מאיתנו את המסכה וחטפה את הוסת מתוך הפה. מטרת התרגיל היתה שנרגיש איך זה להיות בנשמת (היפרוונטילציה) ואיך זה פוגע בשיקול הדעת.
היתה רוח חזקה וגלים לא חברותיים בכלל, שרק התגברו כשתרגלנו העלאת צולל מחוסר הכרה מהמצולות והנשמתו תוך כדי גרירה, הסרת הציוד, ולבסוף נשיאתו על הגב והנחתו בעדינות על חוף מבטחים. לכל תרגיל יש המון שלבים שחשוב לבצע בסדר הפעולות הנכון ובתנועות המדוייקות עם היד הנכונה, ואת התרגילים הקשים ביצענו שלוש פעמים כל אחת, פעם כקורבנית ופעם כמצילה.
סיימנו בחושך כשהחניון בחוץ כבר היה ריק ושומם, ונהגתי כל הדרך הביתה. אני לא יכול להגיד שנהניתי בגיחה הזו, ברגעים רבים הרגשתי שאני כבר ממש רוצה הביתה ולהיות אחרי זה (תחושה שאני שונא, וניסיתי לקרקע את עצמי ברגע הזה שוב ושוב), אבל עכשיו אנחנו צוללות הצלה ומגישות עזרה ראשונה מוסמכות.
