פתחתי ועדכנתי את המטפלת בהתפתחויות שתוארו בפוסטים האחרונים על השיחה ה׳טיפולית׳ בשישי, הסשן בשבת, השיפור של תהום בביצוע התרגיל, הגילוי המרעיש של תהום לגבי אפטרקייר, ותובנות לגבי הפתיחה המחודשת של הקשר.
"בפגישה האחרונה תהום הביאה דוגמאות ותיארה את החשיבות שיתחילו איתה ברחוב, אבל אז חשבתי לעצמי, רגע, אבל אף אחד הרי לא אסר עליה לקבל מחמאות מזרים ברחוב. כשדיברנו בשישי היא אמרה שהביטחון העצמי נורא ירד לה, שפתאום ללכת למסיבות נראה לה נורא מפחיד, שהזמינו אותנו למסיבה של חברים והיא אפילו לא דיברה איתי על זה מרוב שהיא הרגישה דעוכה.
אני חושב שכבר הפקנו את כל מה שהיה להפיק מהסגירה, ואם יש מזה פירות אז הם ממוסכים כי תהום לא חיה, ואדם מת לא יכול ליהנות מפירות מאמציו.
ביקשת מאיתנו לחשוב מה יהיו הגבולות אם נפתח חזרה, ודיברנו על שלושה דברים עיקריים שהם: (בעודי מנסה להיזכר במילים המדויקות תהום הקדימה אותי וענתה כמו תלמידה מצטיינת) שקיפות, בטיחות, ואחריות.
שקיפות זה לא חובת דיווח על כל מגע ותקשורת, אלא כל דבר שמעסיק אותה והוא באמת חשוב. שלא יהיו סודות והתנהלות sneaky מאחורי הגב. בטיחות זה מין בטוח, קונדום בחדירה וגינלית או אנאלית. אחריות זה שאם אני חלק מהסיטואציה בתפקיד נשלט אז שהיא לא תנטוש את התפקיד שלה באמצע ושתזכור שהיא צריכה לדאוג לי ולהביא את הסיטואציה לחוף מבטחים.
אני לא חייב להיות חלק מכל סיטואציה אבל הייתי שמח אם אלו היו סשנים משותפים בהם אני גם מעורב ולא רק יושב וצופה או רק מחכה בבית. אני יכול להיות טולרנטי לדברים אחרים כל עוד נשמר הקטע של האחריות ושבאופן כללי כל מה שקורה עם אחרים יפעל לטובת הקשר ולא נגד הקשר או במקום הקשר".
המטפלת שוחחה עם תהום על מה השתנה אצלה בביצוע התרגיל ועל איך שהמקום שמעניק רכות וחמימות הוא די חדש לה והיא לומדת אותו.
"את דיברת על החסך בגברים האחרים, שהם בעצם סוג של מראות שבהם את משתקפת כמישהי שווה, נחשקת וסקסית".
"אני חושב שאם אין לתהום את היכולת הזו אז היא טובעת בתוך הקשר. גם בסקס היא שמה איזשהו מחסום או גבול שישמור עליה לא לגמרי immersed בתוך הדבר".
"גם לפעמים אני מרגישה שכאילו, אני קצת פוחדת לשחרר אחיזה ולהתמסר לגמרי לתוך הקשר עם דן, שבמקום מסוים כן הייתי רוצה להתמסר לגמרי".
המטפלת ניסתה לדייק: "ההתמסרות היא נפשית, הגוף הוא ערוץ. את חוסמת ערוץ גופני בשביל להשאיר משהו לך ולא להתמסר על מלא?"
"אבל כשאני חוסמת לך את החזה שלי זה אקט של משחק, זה לא...."
"אני פשוט זוכר איך זה התחיל. אחרי שנפרדנו לפני 16 שנה, כל פעם היית שמה איזשהו גבול או מחסום, כי אם אנחנו לא ביחד אז זה אסור, את זה אני שומרת לעצמי. בלי נשיקות, למשל".
"היינו ביחד שנתיים ואז נפרדנו, ולא הצלחתי להתנתק ממנו. כל פעם הרסתי את הזוגיות, את המיניות, הפסקתי לקחת גלולות... להרחיק אותו, אבל זה היה חזק ממני. צבעתי את השיער לכהה כדי שיתרחק, לנסות ליצור איזשהו חוצץ שאני אצליח".
"והיום זה עדיין? את לא נותנת לדן לגעת בך לא כמשחק אלא מתוך מקום שאת צריכה לשמור חלקים לעצמך בגוף?"
"אני חושבת שאין לי את זה ממש במודע שאני צריכה לשמור חלקים לעצמי, אבל יכול להיות..."
"כשאת לא נותנת לו לגעת זה כי את רוצה שהוא יתחנן?"
הסברתי: "גם כשיש משחק, הוא מגיע מאיפשהו. אני חושב שזה לא סתם. זה לא רק נועד להפיק תוצאה מסוימת".
"אה היא מדביקה משחק על משהו שקיים אתה מתכוון?"
"כן, זה לא רק כדי להוציא ממני תחנונים. אני זוכר שכשחזרנו והיו משברים דיברתי עם חברים שלה ואמרתי שהיא לא החליפה דיסקט, שאנחנו ביחד ובמטרה להיות ביחד".
"זה מה שאני רוצה לשאול לגבי הפתיחה המחודשת. כשאני סגרתי אז זה היה כדי לאפשר לכם לבחון את האינטימיות. דן היה נורא זקוק לאינטימיות איתך וזה היה נשמע שאת פחות שם בהתמסרות המלאה. מה את חושבת שיקרה לך אם תתני את זה לדן?"
"אממ, אני כאילו חושבת שמשהו רע יקרה. כל עוד אני שומרת את האחיזה אז אני יכולה לקפוץ למקום הבא או משהו כזה, אבל זה לא נכון באמת. ואז אני פוחדת שאם אתמסר לגמרי אהיה נורא חשופה ואז אני אפגע. בראש אני מוכנה ורוצה, אני חושבת שבלב קצת קשה לי. אני סומכת על דן, אני יודעת שהוא הפרטנר הכי טוב להכל, אני יודעת שנורא נפגעתי בחיים, הרבה פעמים סמכתי על אנשים ונכוויתי".
"זאת השאלה שלי לגבי הפתיחה. האם זה לא מאפשר לך את האחיזה הזו החיצונית ומונע ממך להתמסר".
"אני לא יודעת, כן יש לי פנטזיות שהן מין משולש עם דן ועוד מישהו או מישהי. אני לא יודעת להסביר את זה בדיוק, זה בא ממקום מיני שמדליק ומגרה אותי. אולי זה קצת להשאיר לי משהו מחוץ למים".
דיברנו על איך סגירת הקשר גרמה לתהום לזהור פחות, להימנע מפלירטוטים ולהרגיש בלתי ראויה למחמאות, כאילו שאם היא לא יכולה לקדם את זה למיטה אז זה כמו לפזר צ'קים בלי כיסוי. המטפלת הציעה לתהום להתאמן בפלירטוטים כמרחב מעברי. היא שבה ואמרה שכוונתה לא הייתה למנוע את הפלירטוטים ובטח לא שתהום תוריד על עצמה את המסך ותשקע אל מתחת לפני המים.
עברנו לדבר על איך תתנהל בחירת פרטנרים ופרטנריות נוספים, איך נדייק את הסיטואציות כך שיהיו מיטיבות לכל המשתתפים, ומה נעשה אם יתעוררו תחושות קשות במהלך המפגשים. המטפלת התרשמה לחיוב מהפתרונות שהעלינו.
לקראת סוף הפגישה המטפלת אמרה שבשבוע הבא תיפגש עם תהום לבד כי למרות שיש לי את הכישורים והיכולות ההוריות זה לא טוב כל כך שאהיה המטפל שלה. היא ציינה שבשבוע לאחר מכן היא לא תהיה, וכך יצא שלא אפגוש אותה שלושה שבועות.
"ולא תתגעגעי אליי?" השלכתי במודע, מה שגרם לה להרצות במשך כמה דקות על זה שגעגוע זה רגש קשה ושאולי זה באמת לא אחראי ומוטב אולי לדחות את הפגישה היחידנית עם תהום.
"אני חושב שאחזיק מעמד, המפגש הזה ביניכן חשוב, הוא נחוץ. אני יכול גם לכתוב לך אם אהיה במצוקה. גם להתגעגע קצת זה בסדר. יאללה בוא נעשה את זה, אני אהיה בסדר, אני מבטיח".
