נסענו בשלישי בלילה במידנייט אקספרס, וכשהגענו לחוף מגדלור ב04:30 הוא נראה הרבה יותר מאושש ומסודר מהפעם הקודמת שהיינו בו לפני חודש. שמשיות רבות ניטעו ואת הטרקטורים החליפו אוהלים, שבאחד מהם, ידעתי, ישן הבובון שלי עם חבריו. עם אור ראשון מצאתי אותו מכורבל באוהלו והערתי אותו ברכות ובחיוך כפי שהייתי עושה כשהיה ילד והיה צריך לקחת אותו לבצפר. עשה לי טוב בלב לראות אותו חופשי ומאושר, אדון לעצמו ומסתדר עם חיי החוף. בילינו את הבוקר בשנירקולים, ראינו שוב את התמנון של תהום ושחינו בין אלפי דגיגים כסופים שנצנצו בשמש, ואחרי ארוחת צהרים משותפת במגדלור נסענו העירה ועשינו צ׳ק אין.
אחרי תקופה לא מבוטלת בה היה לנו מזל עם בתי מלון זולים שהפתיעו לטובה, הפעם מהר מאוד הבנו שנפלנו על אחד שהפתיע לרעה. לא ציפינו למלון בלאג׳יו ואנחנו ממש לא מפונקות, אבל גם לא ציפינו לתנאים של מושבת עונשין למתנגדי משטר באלבניה.
התא היה צפוף ודחוס, המזגן העתיק חרחר וקרטע והיה כתוב עליו: ״נא לא לשים מזגן פחות מ23 מעלות! זה קופא, מפסיק לעבוד ומתחיל להפשיר ולטפטף״ במקלחת הדוש היה מפוצץ ודולף, וכל שימוש בה הפך אותה לאמבטיה כי המים ירדו באיטיות רבה. כשביקשנו פעמיים מהבחור במכולה שהוסבה למשרד קבלה עוד שמיכה וכריות הוא אמר שזה לא נמצא במקום וצריך לבוא מישו ולהביא את זה (כנראה מהמפקדה בח‘רטום... גם אחרי יומיים זה לא הגיע). חרקים זחלו על הקירות, הוויפי המובטח לא היה קיים, בטלפון שהיה רשום על הדף לבירורים ופניות לא ענו בשום שלב, ומהחלון היחיד נשקף נוף לסוג של פיר, או חצר פנימית של בית מעצר בטימבוקטו. השם Rich Luxury Suites כנראה נבחר על ידי אדם עם חוש הומור מרושע. היה כל כך מחניק שם שאפילו לא התחשק לנו לקיים מצוות.
אניווי, לא באנו בשביל להיות בחדר, ובחמישי בבוקר נסענו לאקווה ספורט וביצענו צלילה מודרכת, ואחריה צלילה נוספת רק שתינו, לראשונה ללא מדריך. כשהגענו למועדון תהום היתה בחששות גדולים שהציפו אותה וגרמו לה להשתתק ולהסתגר. המדריך שלנו היה ותיק ומקסים (ואחר כך הסתבר שגם פסיכולוג קליני במקצועו), הרגיע אותה ונסך בה ביטחון. צללנו ל24 מטר וראינו בין היתר כוכב ים.
אחרי שנחנו ורכשנו עוד 4 משקולות של 4 כדי לשקוע יותר בקלות, הגיע הרגע הגדול ויצאנו לצלילה העצמאית הראשונה שלנו.
הבטחתי לתהום שאשמור עליה ואהיה איתה כל הזמן, ושהדבר הכי חשוב הוא עצם הנסיון והביצוע ולא משנה מה נראה. צללנו יד ביד, ראינו שוניות מרהיבות ושרידי ספינה טרופה עם מיליון דגיגים בתוכה, סלע עם אלמוגים ירוקים מושלמים, ודגים כתומים, סגולים ובצבע טורקיז. כשלתהום קצת כאבו האוזניים תקשרנו בתנועות הידיים שלמדנו, עלינו כמטר וחצי עד שהסתדר, וירדנו שוב. כשצפנו במקום ליד אחת השוניות עשיתי לה בתנועות ידיים ״אני💖 אותך״ והיא ענתה לי בתנועות דומות. הגענו לעומק 12 מטר, ועלינו אחרי 40 דקות בתחושה של ניצחון וסיפוק.
חזרנו לצינוק לאכול ארוחת צהרים עם הלחם, הגבינה והירקות שקניתי בסופר יום קודם, ואחה״צ נסענו באוטובוס לחוף אלמוג, והתחלנו בטיפוס להר צפחות. היה חם אך יבש, והרוח העזה ייבשה ואיווררה אותנו. אחרי שעה וחצי של טיפוס הגענו לפסגה וצפינו בנוף הפנורמי המרהיב. הספקנו לרדת במקטע הסופי של שביל ישראל עוד לפני שהחשיך, עברנו בקלבוש כדי להתקלח, ונסענו לאכול במבשלת סוף הנהדרת.
בלילה חזרנו רצוצות לחדר אחרי יום ארוך ומלא בחוויות. הרגשתי שהבטן נפוחה ושעלי לשחרר גז דחוס. בגלל החדר הפצפון והמזגן הלא אפקטיבי, הייתה (אפילו) לי ההגינות, חרף העייפות, לקום ולצאת למסדרון על מנת להפליץ שם להנאת האורחים האחרים. תהום קלטה אותי והתחילה לצחוק, מה שגרם לנוד לקבל חרדת ביצוע ולהתכנס. חזרתי למיטה עם הרבה תקוות וכוונות טובות אך ברגע שתהום כיבתה את האור, כמו על פי אות, השתחררה נפיחה אדירה, אימתנית, קולנית, ארוכה, עסיסית, ארומטית, ומונומטלית, שנשמעה גם בירדן, במצרים ובערב הסעודית. זה היה רגע משחרר של התעלות, ואני בטוח שעל הנפיחה הקולוסאלית הזו עוד ישוררו שירים ויכתבו סיפורים.
בשישי בבוקר הכנו כריכים וארזנו, והואיל והמכולה של הקבלה היתה ריקה מאדם ובטלפון שוב לא ענו, עשינו צ׳ק אאוט באופן עצמוני, השארנו את המפתח באיזו תיבה לא נעולה עם ציור של מפתח עליה, ונסענו לאקווה ספורט לצלול שוב.
הפעם, כמאמר השיר, ״הכל הפך לנחלת הרוב״. המועדון המה מעשרות צוללים, והחוף היה עמוס באוכלוסיה. שמחתי לראות שחזר לאילת הצבע ללחיים, אך הצפיפות וההמולה הטרידו את שלוותי. ביצענו צלילה מודרכת ל״יתוש״ (עומק 30 מטר). היו איתנו עוד 4 ומדריך, והיינו הכי טובות בקבוצה, מה שחיזק את הביטחון שלנו. (תהום שמחה לא להיות ״הכיתה הטיפולית״ לשם שינוי). לאחר מכן ביצענו עוד צלילה עצמאית, החזרנו את הציוד והתארגנו, נסענו בקו 16 לתחנה המרכזית, ומשם באוטובוס ישיר, חדיש ונעים שהיה כמעט ריק, היישר לתחנת סבידור בת״א. בדרך התנשקנו ודיברנו על גיחת הצלילה הבאה שלנו.
גלים על פני המים
ושקט של שמים
חלום אביב עולה
ואותי הוא ממלא
(דני סנדרסון)
