מתחת לפרווה

אז אחרי יום שמתחיל בשבע וחצי בבוקר, עם מחשבות טורדניות, ואז הליכה לתחנה המרכזית ועליה אוטומטית למונית שירות לרחובות, רק כדי להיזכר שזה לא היעד, ואז נסיעה לר"ג, ובילוי בבית המשפט, ואז נסיעה חזרה, ואז כתיבה לבלוג+כמה הודעות עם איזו צעירה בלתי אפשרית, ואז עשר שעות עבודה עם שבעה(!) מיקסים לטריפוליטאים (הסליחות מתקרבות) תוך כדי שיחות עם עורך הדין, ועורכת הדין, וגורמי הרווחה, אמא, אבא, קופיקו, גרושתי, וחוזר חלילה, ועוד לקוחות אקראיים, ותהום גם קצת באמצע, ואז באחת עשרה בלילה לקוח חדש ומתלבט, עד שתיים בלילה.............. וול, אחרי יום כזה, במה חושקת נפשו של גבר בשיא אונו, לריצוי נשמתו ולעילוי שינתו?

מה שזה לא יהיה, זה לא בנמצא, אלא אם כן זה להשליך הגיגים בחופשיות יחסית היות ומאוחר ואף אחד במילא לא קורא, וגם כי הלקוח המתלבט רצה לשתות תוך כדי ההתלבטות ואף הביא וודקה איתו. וכי האסטרוגנית הלכה לישון, וממילא אנחנו לא מועילים אחד לשני במיוחד בימים אלו. מאז מוצ"ש היא משתדלת, אולי יותר מדי, אבל אני פשוט לא שם ולא יעזור כלום. ו....u c , אני דווקא במצברוח להשתוללות ראוייה, לאמירה חוצבת להבות, לשבירת גבולות ולנסיקה אל השמיים. לא בהכרח איתה. היום הצעירה הבלתי אפשרית הציעה לי לבוא לנקות לה את החדר הפנטהאוזי שלה. היא בכלל נשלטת, מה שעשה את ההצעה שלה עוד יותר מופרכת וחסרת כל הגיון, עד כדי כך שהמחשבה הלכה ומצאה חן בעיני יותר ויותר, במיוחד אחרי ששמעתי את קולה בפון. זה כאילו, הדבר הכי טיפשי ו"הזוי" (אם להשתמש בביטויים מתוך כתבי הגנה ) שיכולתי לחשוב עליו - פאק המיקסים, פאק הטלפונים שאני מחכה להם, אני נוסע 25 קילומטר בשביל לנקות לסאבית מפונקת בת 18 את החדר הפנטהואזי בדירת הוריה. איזה פוסט זה יכול היה להיות !

ופאק כמה אני מתגעגע לעצמי, כבר איזה זמן, ואיך המחשבה רגישה למהמורות וחשוב פאקינג לדחוק את הפאקינג מחשבות הרעות והמזיקות, אם פאקינג רוצים להגיע לאנשהו ולא להתבוסס בפאקינג חרא כל הפאקינג יום. ואיך גם עכשיו, ברגע שהתחלתי פיסקה על קופיקו ועל איך שהוא אמור להגיע מחר אם הכל ילך כמתוכנן, קצב התקתוק פחת והחיוך נמחק והשטף נעצר, ואיך שזה פאקינג לא אמור להיות ככה, לא אמור להיות ככה בכלל.

ואיזה באסה שהיום לא יום שלישי כי דווקא בא לי ללכת לגנון, ומחר אני כבר לא אוכל, ואני פאקינג דלוק מהפאקינג קפאין שנטלתי היום כאילו היה תרופה מצילת חיים, בארבעה מאגים של קפה ושלושה אקסלים, ותהום ישנה ומה זה היה עוזר אם היתה ערה, ונראה לי שהגיע הזמן לפרסם.

נחמד לי לכתוב ככה בשטף, אולי אמשיך עוד מעט.