מה שלא יהיה ואיך שלא יהיה, אני צריך להמשיך לחיות, להמשיך לחייך, להמשיך ליצור. כמה שאני מודאג, כמה שאני מתגעגע, כמה שזה כואב ומכעיס ומטלטל. להמשיך, להירגע, להתמודד עם מה שבא מתי שהוא בא, אבל לא לשקוע בכאב, לא להפוך אותו לחזות הכל, לא להתבייש ולא להתכנס. ולהמשיך להאמין, כל הזמן. כי אין אלטרנטיבה. להאמין שיהיה טוב, בדרך כזו או אחרת.
בינתיים זה מכה בי חזק, אני בקושי מצליח לישון, אין לי תאבון, כל הזמן פעמונים אדומים מצלצלים בראש, הבטן מפוצצת מרגשות, הפנים מכווצות על סף בכי, הגוף כואב, והנשמה עייפה. על סקס אי אפשר אפילו לחשוב במצב כזה, ואפילו לא על חיוכים של ממש. זה לא מרפה, אפילו לא לשניה. ואני חייב להרפות, אחרת אשתגע. אני חייב שיהיה איכפת לי פחות.
התחבקתי עם תהום הבוקר. החיבוק עשה לי טוב. מילא קצת את החור הענק בבטן. אני רוצה לצאת מהפינה הזו שדחקו אותי אליה. אז הם יכולים לצעוק עלי, להאשים אותי, לשנוא אותי. hell, הם יכולים אפילו להגביל את הקשר עם קופיקו לכמה שנים, לשעתיים במרכז קשר פעם בשבוע, עד שהוא יגדל מספיק בשביל להחליט בעצמו איזה קשר הוא רוצה עם כל אחד מההורים שלו. *אבל*, הם לא יכולים לשבור את רוחי, הם לא יכולים לקחת את האמונה שלי ואת האהבה שלי, את המחשבה שלי ואת היצירה שלי, וגם לא את החיוך שלי, את המיניות שלי, את הנשמה שלי. זה רק אני יכול לעשות לעצמי, ואני בוחר שלא.
לפני 17 שנים. 8 באוגוסט 2007 בשעה 8:53
