אמא של קופיקו התקשרה. אמרה שהוא חולה, ושהוא איתה באוטו, ונתנה לי לדבר איתו.
שאלתי אותו כמה שאלות אינפורמטיביות לגבי מה כואב לו, ואז אמרתי לו כמה אני מתגעגע אליו ואוהב אותו, ושאני רוצה לראות אותו, ושאני נלחם כדי לראות אותו, ושאני לא אוותר עליו, גם לא בעוד מליון שנה. שמעתי אותו בוכה מהעבר השני של הקו הסלולארי, והוא אמר שהוא גם מתגעגע אלי ורוצה לבוא אלי. ושהוא אוהב אותי, ושהוא מתגעגע לראות איתי סרטים. ואמרתי לו איך הייתי מטפל בו כמו תמיד שהוא חולה (אני תמיד מבריא אותו תוך יום) והייתי מכין לו מרק עוף וסוחט לו מיצתפוזים, ומשחק איתו ומפנק אותו, וגם מציב לו גבולות כשהוא היה מגזים (וחייכתי) , ושאני אוהב אותו הכי בעולם ומתגעגע אליו, ושהמצב הזה שאני לא לוקח אותו לא יכול להימשך, שלכל אחד מגיע אבא, ושמותר לו להגיד שהוא רוצה ללכת לאבא.
אמרתי לו, שהוא הדבר הראשון שאני חושב עליו כשאני קם בבוקר, והדבר האחרון שאני חושב עליו לפני שאני נרדם. ושאני מאכיל את הדגים שלו ושהוספתי להם מים לאקוואריום, ושאני מחכה לגמור איתו את הספר של נרניה שעמדנו לסיים. ושהייתי מכין לו את העוף בפפריקה ושמנת עם אורז, הורוד הזה, שהוא אוהב... והוא אמר "יאממי", ושגם שמור מתגעגעת אליו מאוד ומדברת עליו, ושמעתי אותו נחנק מדמעות ונחנקתי גם אני.
השיחה נמשכה כשמונה דקות, והשתדלתי להשאיר אותה בחיים ככל שיכולתי. כשניסיתי לשאול אותו שאלות על היומיום שלו קלטתי שהוא מהסס אם לענות. הוא חתום על הסכם סודיות עם אמא שלו, כבר תקופה ארוכה. נזכרתי כיצד שמעתי אותה פעם בפון אומרת לו ללכת לצד כדי שלא אשמע. נזכרתי כיצד נאלץ לשמור ממני בסוד אודות מעבר הדירה, חודשים ארוכים. אז ויתרתי על שאלות, וחזרתי על אותם דברים, והוספתי עוד, ככל שיכולתי לחשוב עליהם. אני לא מורגל בלהעביר את האהבה שלי לבן שלי דרך קו סלולארי. אני מורגל לעשות את זה על ידי נסיעות מתישות ואינסופיות, על ידי טיפול מסור והשקעה רגשית ללא גבולות, ובישול, ותשומת לב, ונתינה, והקראה של סיפורים, וכעס כשצריך, וחיבוקים ונשיקות ודגדוגים, ומתנות, ועבודה על הלימודים, ומתן של מוטיבציה, והרצאות אבהיות מלאות פאתוס על אחריות ועל לא להיות אגוצנטרי, ועל נימוס ועל תרבותיות. ועל ידי יציבות, יציבות תמידית, שאני תמיד שם בשבילו, תמיד לוקח אותו, תמיד דואג לו.
אני לא אוותר, בחיים. ואני יודע שאנצח. כי אין שום כוח בעולם שיוכל לעצור את האהבה שלי ושל קופיקו, את הקשר הכל כך עמוק וכל כך אמיתי שלנו. אי אפשר לנתק ילד מאבא שלו, ומי שינסה, המעשה יחזור אליו כבומרנג, ישר לפרצוף. בטוח כמו נבואה, כמו שהשמש זורחת בבוקר. דרכי רשעים לא תצלח. ומי שזורע קרח, יקצור סופה.
לפני 17 שנים. 9 באוגוסט 2007 בשעה 21:37
