אתמול בצהריים דיברתי עם קופיקו משו כמו שעה בפון. הוא הציע שאראה אותו במצלמה במסנג'ר ואשמע אותו במיקרופון, וביקש שאעשה לו ולי מסנג'ר. פתחתי לו עוד כתובת מייל לצורך העניין, והורדתי את הגרסא החדשה, ואימתתי לו את הכתובת, ודרך הפון הדרכתי אותו איך לכתוב את הכתובת (תרגמתי לו את האותיות לעברית איפה שהוא לא הכיר את האותיות הלועזיות) והתכתבנו קצת. לא הצלחנו בסוף להתחבר במצלמה, אבל השעה הזו של הנסיונות איפשרה אינטראקציה אמיתית בינינו, ולא רק חילופי מילות געגוע, וזה הרגיש כמו זמן איכות. חסר ועקר אמנם, אבל יותר טוב מכלום.
בלילה נסענו ליומולדת של אושה, מלכת הרפת...
המרהיבה אספה אותנו בביצ'מוביל, וכך נסענו, אני ושתי בלונדיניות יפהפיות ללב השרון הבורגני. אני ישבתי במושב הקדמי לידה, וניצלתי את זה שהידיים שלה היו עסוקות בנהיגה כדי לגעת בה. כשהגענו לרפת היא כבר היתה הומה בכל הפרות האהובות. האווירה היתה חמה רגועה ושמחה, הרמנו את פרת השמחה 30 פעם (וזה לא היה קל...(: ) , הבאנו לה פלאג ורוד מתנה, בלסנו עוגות מעולות וכשהלילה העמיק ישבנו במרפסת לאור נרות ושיחקנו באיזה משחק, שקושרים למישו את העיניים והוא צריך למשש ארבעה אנשים שמוגשים לו ולנחש מי הם... אני כמובן התנדבתי להיות הראשון, ובשני הגברים הנכונים טעיתי ולמעשה החלפתי ביניהם, בגבר השלישי צדקתי, ואת הבחורה ניחשתי מיד... את הבנות אני מכיר (: רק חבל שלא השתהיתי קצת להרהר ולאסוף עוד מידע...
השתדלתי לא לחשוב ולא לדבר על כל העניינים עם קופיקו, אני חייב גם לאגור כוחות ולבלות קצת, ולהמשיך לחייך ולחיות, אחרת אשתגע. אבל בכל זאת המחשבות עלו מפעם לפעם, במיוחד כשהתסכלתי וסביבי וראיתי את האהבה והרוגע והפשטות בין הנוכחים, הסוטים, אנשים רגילים לגמרי, יפים, אינטליגנטים ורגישים, חלקם הורים, שמשתעשעים בשיחת סלון על ביזאר קשה, ואיך תמליל של השיחה היה נראה לעיניו של מי שלא מכיר ולא מבין...
היתה באמת אווירה טהורה ונעימה, ונהניתי לעסות ולמשמש את האורחות, ובמיוחד את ילדת היומולדת הנרגשת... יצאנו משם בחמש וחצי, תופסים טרמפ עם האוורירי. התחלנו לנסוע, הפעם תהום במושב הקדמי, ואחרי כמה דקות התחלנו לתהות האם אנחנו בדרך הנכונה. היינו במין רחוב עקלקל ומואר, בין וילות שקטות ומנומנמות, שאף אחד מאיתנו לא הרגיש שהוא ראה בדרך לשם. "תישאר על הכביש הזה" הצעתי בידענות לאוורירי, "אני מרגיש שהוא הכביש הנכון, הוא נראה כאילו הוא מגיע לאנשהו בסוף". כמה שניות אחרי זה, לאחר ששיחזרתי את המשפט הנמהר שאמרתי הוספתי : "בטח עכשיו נגיע לאיזה אין מוצא" ובדיוק אז המכונית החליקה לתוך איזה מגרש חנייה שלגבול פרדס חשוך...((: ("כאן זה בטח הכבשים" סינן האוורירי) . אחח, אין אפס בדברים האלה.
שבנו על עקבותינו, והפעם תהום לקחה על עצמה את הניווט, מה שהוביל אותנו חזרה לכיכר שליד הבית של אושה.
"טוב" אמר האוורירי, ולקח על עצמו את הניווט. נסענו ונסענו, דרך רחובות צרים וכבישים לא מוכרים, במזרח השחר החל לעלות, עד שמצאנו את עצמנו שוב, איך לא, מתחת לבית האושים. "כן כן, עכשיו אני יודע" אמר האוורירי בנועם, "רק נעשה פרסה קטנה....."
הפעם לקחנו את הפניה הנכונה, ועד מהרה היינו על הכביש והמהיר, ואז שוב בציוויליזציה, בפלורנטין השקטה והמרגשת של יום שבת לפנות בוקר.
לפני 17 שנים. 11 באוגוסט 2007 בשעה 10:15
