מתחת לפרווה

אתמול אחרי הצהריים, לאחר שלאורך הבוקר והצהריים עסקנו רק בעניינים הבוערים, לקחתי את תהום למסעדה רומנטית בנווה צדק. הרגשתי שהיא צריכה את זה, שאנחנו צריכים את זה. ירדנו על פורטרהאוס זוגי, קילו מאתיים, ושיראז אוסטרלי סגול כהה. ואז, הליכה רומנטית בין ארבעים בנווה צדק המקסימה, וגלידת שוקולד מאיה של סבתא ליד סוזן דלל. כשחזרנו זיינתי אותה עם סטירות וזה, היא נרדמה, ואני הלכתי לארגן את הציוד להופעה הקצרה שהתבקשתי לתת בלילה ביומולדת של לסע"ע וקטסטרופה ומושון.

רציתי להגיע לפני שהכל מתחיל על מנת למקם את הציוד ולעשות באלאנס, אבל תהום התעכבה עם האיפור ובסוף הגענו לקראת עשר, כאשר כבר המסיבה התחילה. ניסיתי לתקשר עם מישו בשביל להקים את הציוד אבל כולם היו עסוקים במשו אחר. בינתיים ישבתי עם תהום וצפינו במסיבה הולכת ומתמלאת. ניגשתי לידידה אחת, והיא נגעה לי בבטן ואמרה לי "מה זה הבטן הזו, איפה הריבועים?" . מקרה זהה קרה עם מישו נוסף, שהוסיף ואמר :"כל מה שאני מוריד אתה מעלה". ובשתי הפעמים, כמשפט ראשון. עכשיו, אני לא מבין, לאישה גם הייתם אומרים את זה? אני לא רואה אפילו טעם להרחיב ולהסביר מה כל כך חסר טאקט ומגעיל בזה.

ניסיתי לרומם לעצמי את המצברוח אבל שומדבר לא עזר, ובטח לא ההערות המגעילות ההן. אנשים שלא ידעו על הסיטואציה עם קופיקו בכלל חשבו שאני כועס עליהם או משו, והייתי צריך להסביר בקצרה שוב ושוב. בינתיים כל פעם מישו בא ושאל אותי מתי אני מופיע ואמרתי שאני לא יודע, ועדיין כולם היו עסוקים בכל מיני דברים. בסוף לקראת חצות אמרתי לעצמי שאם אני לא אוביל מהלך הוא פשוט לא יקרה, התחלתי לגרור את הציוד לכיוון הבאר, לחבר את החוטים, הדיג'יי לא שמע אותי וידעתי שאני לא יכול לצרוח כי אני צריך לשיר תיכף, בזמן שאני נאבק בחיבורים כל מיני אנשים התיישבו לי באמצע מרחב ההתארגנות, הפילו לי את הגיטרה, באו להגיד לי שלום , ואני מנסה דרך הרעש והבלאגן לעשות סאונד ולפתור בעיות טכניות. חרף הכל תוך 7 דקות הייתי מוכן, שרתי להם היומיומולדת ואפילו הצלחתי לדרדס סאונד סביר לגמרי, ואז את מתחתייך וקרן אור, ואז ליוויתי את שושו ופגוש בדואט סוחף ל"עצמאי בשטח" לשמחת כולם. ואז פירקתי את הציוד והחזרתי אותו למקום.

מדי פעם באו כל מיני עלמות והקיפו אותי, מה שהצליח לגרום לי לחייך ולצאת מהפרצוף המאוד מאוד עגמומי שהיה לי. אבל גם החיוכים האלו היו מאוד רגעיים, ונעלמו כשהן עצרו לי את היד כשעשתה את מקומה למקומות אינטימיים. (; בכל זאת, תשומת לב נשית זה באמת התחביב מס' 1 שלי.
בסוף הלכנו מוקדם, באחת בערך, כשעוד היה בעיצומו, ותפסנו מונית הביתה, והלכנו לישון.

הבוקר התחיל שבוע חדש, עם כל המשמעויות של שבוע חדש. כבר שבועיים לא ראיתי את קופיקו. אני חולם עליו בלילה. אני מרגיש את החוסר מפעפע בי, ללא הפוגה.
במקביל דיברתי עם תהום, שבאמת הגיע הזמן שנעשה איזה סשן חזק ומעורר, משו שנעשה בצורה ברורה ומתוכננת, עם מחויבות הדדית לקיומו והשקעה הדדית. שיחזיר את החיוך ואת החשק לחיות, שיפיג את הפחד, ישכיח את הכאב. "בואי נעשה מדורה" אמרתי לה. מטאפורית, כאילו. (מקווה שהבלונדה הבינה...(; )