״כיף לראות אותך ככה״ אמרה לי תהום לאור הירח, כשהראתי לה בהתלהבות את התמונות הליליות שהצלחתי לצלם עם הגדרות ידניות לחלוטין כולל פוקוס.
היא מרבה לראות אותי מתוח, בהול וקודר, במיוחד מאז שנאלצה להתפטר עקב המצב ונמצאת הרבה בבית. וכל פעם שהמציאות נהיית מלחיצה וחונקת מדי, וזה קורה הרבה לאחרונה, אני רוקם איזו מזימת בריחה. הפעם בדקתי ומצאתי שהירח הכמעט מלא יזרח ביום ב׳ בשעה 19:45, ושיש טנטי פנוי במצוקי דרגות.
אתמול בבוקר קמנו ב3:30 אחרי לילה של צרצרים שלא סתמו, וירדנו לחוף הפראי והבלתי מוסדר למרגלות מצוק ההעתקים. האדמה היתה חלקלקה, בוצית, טובענית וסדוקה, והארנו את הדרך הלא סלולה עם פנסים כדי לא ליפול לאיזה בולען. תהום היתה דרוכה למדי, שלא לומר נרגנת, ואחרי שהתמקמנו לצדה של בריכה מלוחה ודרמטית, כשעדיין היה חשוך ובשמיים רק החלו דמדומי הזריחה, הבחינה לפתע בחיה גדולה עומדת כ20 מטר מימין לנו ומביטה בנו בסקרנות.
״מה זה, חזיר בר???״.
לחרדתה של תהום, החיה הגדולה התחילה לפסוע לכיווננו במהירות לא מבוטלת. הייתי עסוק בלהחליף לעדשת הטלפוטו על מנת לצלם אותו, אבל צעקותיה העצבניות של תהום (״ממיייי אני פוחדת!!!! הוא בא אלינו ואין פה אפילו מקל!״) הוציאו אותי מריכוז, ובמקום להרכיב את העדשה הגשתי לה את הפנס האדום המסיבי שלי מהתיק כדי שאם אכן יתקוף אותה תסנוור אותו, תצעק עליו ״קישטא!״ (זו מילה בשפה שכל החיות מבינות) , ובמקרה קיצוני תוכל גם להיאבק בו בעזרתו. (קיוויתי שזה ירגיע אותה קצת).
החזיר הענק חלף כמה מטרים מלפנינו והמשיך בדרכו תוך התעלמות מופגנת מאיתנו, ואני די בטוח שנעלב מהיחס של תהום. מכל ההמולה הצלחתי לתפוס רק פריים אחד חצי מוצלח שלו.
כשעלה האור האווירה נרגעה, ולאחר שהשמש היוקדת התמקמה בשמיים שמנו פעמינו לשמורת טבע עיינות צוקים.
אחרי סיור, שכשוך, ובראנצ׳ שימורים חזרנו העירה.
