איך כל בוקר יש לי כמה שניות של בלאק, עד שאני נזכר במאורעות יום וליל אתמול ומתחבר לבוקרו של היום החדש... יש שלווה בשניות האלה, של חוסר המודעות, עד שהמציאות מעירה אותי כמו שעון מעורר רועש.
אתמול בסופו של עוד יום יצירה פרודוקטיבי וגעגועים לקופיקו, הגיע {שולט} צעיר שתהום צדה. אחרי שהתרגענו והתוודענו הוא אמר שתמיד המפגשים האלה נגמרים בלא כלום... השבנו לו שאצלנו דווקא יש להם נטייה להתדרדר לסשנים אקסטרימים. ובאמת איכשהו מפה לשם הופשטתי, ומצבטים נתלו על פטמותיי, והוא ותהום הרביצו לי עם השוט והקרופ וכף העץ. "תקרע אותו, תפוצץ אותו" עודדה אותו תהום, ואילו אני הוספתי טיזינג משלי, משו בסגנון, "מה, לא אכלת ארוחת בוקר?"... כאילו, אחרי שנתיים שבהן התרגלתי למכותיה ולרמת הענקת הכאב של תהום, אני כבר לא איזו בובת פורצלן.
"איך זה מרגיש כשגבר מצליף בך?" הוא שאל באחת ההפסקות, ועניתי שסבבה, ושבהיעדר נרטיב מנטאלי לכל הסיפור זה כמו להיות גיבור ולספוג כאב של זריקה אצל הרופא, או לשרוד מסאג' חזק. (הוא דווקא היה בסדר והדרגתי ושפוי, וגם ליטף והרגיע, והאמת שעכשיו כשאני מוסיף להתעורר ונזכר עוד, אני נזכר שהייתי בסוג של הימנעות רגשית, כלומר, הוא הרביץ ולי עלו מחשבות על פקידת הסעד, ועל אמא שלי, ועל גרושתי, ורסיסי זכרונות עם קופיקו, ועל טכניקת ההצלפות שלו, וניתוח של מידת המשיכה של תהום אליו, וצלילה אל תוך המוסיקה, ומחשבות ותכנונים על המוסיקה שלי.) ואז הם הורו לי להלביש עליו קונדום ולמצוץ לו שעה ארוכה, בעוד הם מתנשקים ומתגפפים, וטפטפו עלי נרות אדומים, ואז הם הזדיינו על ספת הויניל האדומה והיא סימנה לי ללקק לה את הרגל, ואחרי שהוא גמר היא שפכה עלי את תכולת הקונדום. היה סשן נחמד, ולא הרגשתי כאב או השפלה של ממש. או כמו שאמרתי לו : "נסה לגדל ילד 10 שנים ואז שבוקר בהיר אחד לא יתנו לך לראות אותו יותר.... זה כאב אמיתי..." . אחרי ארבע וחצי שעות הוא הלך, ותהום הורתה לי ללקק לה את התחת ולהגמיר אותה במיטה, ואז נתנה לי לגמור בעוד אנו משוחחים על התמסרות ועל האיסור המחודש עלי לגעת בחזה שלה, הרגשתי התמסרותי ואוהב.
ומסביב, וול, החיים עכשיו לא קלים בכלל, חוסר הודאות גדול, הגעגועים לקופיקו והכאב מהמצב שנוצר הם עצומים. אבל אני חי עם זה, וממשיך ליצור ולחלום ולפנטז ולעבוד ולתכנן, במשנה מרץ. או כמו ששאל אותי ה{שולט} אי שם לקראת סוף הסשן : "הכל בסדר, דן?..."
חשבתי קצת ועניתי בחיוך : "כן, הכל כרגיל..."
לפני 17 שנים. 21 באוגוסט 2007 בשעה 5:34
