זה לא זמן טוב לשקוע בו. העונה מתחלפת עכשיו, ואני תמיד רגיש יותר בתקופה הזו של השנה, בימים שכל ריח וכל שעה נושאים עימם זכרונות, כמעט שלושים ושתיים שנה של זכרונות, יפים, מרגשים, צובטים, ומהמרחק הזה, בעיקר כואבים. התקצרות הימים והתקדרות השמיים תמיד משפיעים עלי, בנוסף לתקופת החגים, ודיכאון היומולדת, ועכשיו גם הפצע הפתוח של הריחוק מקופיקו.
אוטוטו זה כבר יהיה שלוש שנים מהפרידה מהאקסית... אני חושב על כל האנשים שהיו בחיי, ואינם. עולים לי זכרונות ילדות שלי, תחושות שהייתי חווה כנער בעודי פוסע על שביל האפר החשוך והקריר לגבול הפרדס.. הייתי מתבשם מריח הפריחה והוגה מחשבות על תחילת השנה, ותמיד תכניות ופנטזיות, והמון המון תקווה. אתמול הכנתי מרק עוף, והריח והטעם הזכירו לי את קופיקו, את הבית שלנו, שהיה מלא ועכשיו התרוקן מצהלתו של הילד. אני נזכר במיליוני רגעים איתו, עם קופיקו. מטוס שקניתי לו בקיוסק הישן ליד הצהרון שלו פעם, איך שלפעמים היה בא ומנשק אותי על הלחי, באהבה שקטה.
והנה גם כבר כמעט שנתיים עם תהום. אהובתי, את אי של יציבות עבורי. ההכלה השקטה שלך, הצורה בה את ממשיכה לחיות ולתפקד, ולחייך, ואיך שאת גם מתגעגעת אליו, איך שאת גם לוקחת ללב. איך שאת נוסכת בי אמונה, שאת מזכירה לי שלא הכל שחור, שאת איתי ושאת לא הולכת. איך שאת נותנת לי השראה, ומעודדת אותי ליצור, איך שאת ממשיכה להיות איתי מינית וסוטה, אבל גם יודעת לתחום את זה למסגרות זמן ולא לצפות ליותר מדי. איך שאת לא בוכה שנמאס לך שקשה. איך שאת בעצם היחידה שמקבלת אותי כמו שאני, גם ברגעים הלא זוהרים. ואיך שאת המומה אך שורדת, ממש כמוני. אני אוהב אותך, תהום. מעומק לבי רוחי ונשמתי.
ועכשיו גם ימי הסליחות, ואני שואל את אלוהים, מה, עשיתי רע בעיניך? את מענישה אותי? או שמא בוחנת אותי? את האמונה, את הנחישות, את היכולת לספוג? ואולי בכלל את כמו עובדת סוציאלית, או אם אגוצנטרית, שמחליטה בשרירותיות אכזרית החלטות קשות וקיצוניות, מבלי לעצור לחשוב לרגע על ההשלכות?
בינתיים אני גולש על גלי ההשראה, ומנצל את העובדה שאני לא ממש יכול לישון. עוד שבוע, ויהיו לי חמישה שירים מוכנים ושלמים, מהאלבום החדש. חניקת הדמעות ועשייה בלתי פוסקת , זו התרופה שלי עכשיו.
לפני 17 שנים. 23 באוגוסט 2007 בשעה 6:18
