בצהרים נסעתי לצפון העיר כדי לקבל את המדרסים החדשים. שני הגברים שהיו שם בפעם הקודמת נכחו גם הפעם, אחד מהם דיבר בטלפון והשני הגיש לי את המדרסים. הזוג הראשון הרגיש נוח לגמרי, לשני עשינו קצת התאמות, ואז בעודי מהלך במסדרון הלוך ושוב כמו דוגמנית מסלול הגבר שהיה בטלפון אמר שאני עדיין נראה עקום לגמרי, שהרגליים בקריסה פנימה ושכנראה שהנעליים גמורות.
הופתעתי, כי אלו נעלי הרים יקרות שקניתי רק לפני שלושה שבועות, ובעשרת הימים האחרונים הלכתי בעיקר עם נעלי הריצה שקניתי במקביל בהמלצתו של האורתופד. הורדתי את הנעליים לבקשתו, הוא הניח אותן על השולחן לידי והראה לי שהן נוטות בעקמומיות כלפי פנים, בהתאם לצורה המוקיונית בה אני הולך.
״מה, זה אני עשיתי?״ שאלתי, במוחי כבר מחשב בצער את הנזק הכספי של רכישת זוג נוסף, והוא ענה משו מתחכם שלא הצלחתי לשמוע כי בדיוק באותו זמן גבר נוסף (ומאוד רזה) שנכנס בינתיים ושאל שאלות פנה אלי לפתע ואמר:
״כדאי לך לרדת במשקל, זה יעזור לך״.
הוא התקרב ונעמד מעליי, והמשיך לייעץ. ״תוריד לגמרי פחממות לשבועיים. פחממות זה התמכרות. תפסיק לאכול לחם, פסטה, תירס… פירות, סוכר… תפוח אדמה...״
ניצלתי שניה שהוא עצר כדי לנשום ולחשוב על עוד דוגמאות ואמרתי: ״כן, אני יודע מה זה פחמימות״.
״לא כי פשוט גם בפירות ובחלק מהירקות יש פחמימות. אחרי שבועיים תתחיל לאכול מנת פחמימה אחת ביום. ואז שתיים. ובהדרגה תעלה, ותראה שזה יעבוד לך, זה מה ש*אני* עשיתי וזה עבד!״.
עניתי שתזונה זה דבר מאוד אישי, וזה שמשהו עבד בשבילו לא אומר שזה בהכרח מתאים גם לי, וכאן אחד מעובדי החנות התערב והעניק את האינפוט האישי שלו, שבשביל לרזות צריך פשוט ״לסתום את הפה״.
עכשיו, בגלל מערכת החוקים המוזרה שהחברה שלנו מתנהלת על פיה, ידעתי שאם אתפוס ואשליך את הרזה על העובד, ואז אטיח את ראשיהם זה בזה עד שגולגולתיהם יתנפצו, אדקור כל אחד מהם עשרות פעמים עד שיפסיקו לדבר שטויות לנצח, אעקור את אישוניהם ואמלוק את אשכיהם ואז אגיש אותם בכוס מרטיני מקושטת עם קליפת תפוז מסולסלת וקוקוס עם ליקר אפרסקים וקרח לאנשים שאוהבים אותם אם יש בכלל כאלו; אז יעצרו אותי ויגישו נגדי כתב אישום במקום להעניק לי מדליה ותעודת הוקרה.
לכן במקום זאת הרמתי את קולי מעט, הסברתי שאני אחרי שנתיים וחצי של מפגשים שבועיים עם תזונאית וניהול קפדני של יומן אכילה בו רשמתי כל מה שאני אוכל. שאני חמש שנים אחרי ניתוח מעקפים ועם היפרכולסטרולמיה וגם עם נטיה טבעית וגנטית להשמנה שאני נאבק בה כמיטב יכולתי, בנוסף לנטיה התמכרותית חזקה, ושאני שלוש שנים ללא ניקוטין ושנתיים ללא קנביס אחרי 25 שנה של שימוש אינטנסיבי מסביב לשעון. ושלהגיד לאכלן רגשי כמוני: ״לסתום את הפה״ זה פשוט לשלול ולבטל את הרגשות שלי ולאסור עלי לבטא אותם. ולא אמרתי כמה זה כואב לי ומבאס אותי שבמקום להגיע למשקל החלומות שלי אני נשאר במקום, ומאז הסגרים ושאין חדר כושר ובריכה גם עולה, אבל שמצד שני אם לא הייתי עושה את כל הפעולות שאני עושה כנראה שהייתי 60 קילו יותר עכשיו.
לקחתי את המדרסים המזויינים ויצאתי משם בתחושות קשות.
הגעתי אל השיננית האקס-סובייטית שנזפה בי.
״פעם שעברה היה לך המון אבנית. בוא נראה איך אתה מצחצח״.
״אני מצחצח אבל יש לי הרגשה שגם הפעם תהי לא מרוצה״
״הנה אני כבר לא מרוצה ממה שאני רואה״.
בתום הניקוי כשהלכתי למשרד לשלם וגיליתי שזה כמעט 200 ש״ח בגלל שזו הפעם השלישית השנה קבעתי תור לחודש פברואר ואמרתי ״אם נחיה עד אז״ והפקידה אמרה: ״מה למה?, תשמור על עצמך!״ ואמרה שאקבל הודעה בסמס. הסברתי שאני אדם מוזר ללא סלולרי וביקשתי שתדפיס לי כדי שאוכל לכתוב ביומן כשאגיע הביתה.
״מה, באמת אין לך סלולרי? איך אתה חי??״
״אני חי בקושי בגלל ההקצנה ההולכת וגוברת של העולם המגעיל הזה, אבל זה שאין לי טלפון נייד זה דווקא מהדברים שעוזרים לי לשרוד״.
חזרתי ברגל ממרכז העיר, אוטובוס לא כיבד את זכות הקדימה שלי על מעבר החציה כשפנה ימינה מאלנבי וכמעט דרס אותי.
אני לא אוהב בני אדם,
מתי כל החרא הזה נגמר כבר?
