מתחת לפרווה

המשפחה של תהום היתה נחמדה אלי כמו תמיד, הם חבורה די אדישה ונינוחה, האוכל היה טעים ואת פרוסת הלשון החמישית של סבתא שלה הייתי צריך ממש לדחוק פנימה בכוח. (המשפט הזה יצא גס בלי כוונה) . תהום נראתה ממש מהממת ועוצרת נשימה, והכל עבר בשלום. רק העיבה עלי במקצת העובדה שכאב לי כל הגוף, שהרגיש כמו אחרי אונס ותקיפה. (שזה גם פחות או יותר מה שעבר עליו...)

היום בצהריים נסענו שוב דרומה, הפעם לביתו של אבי ואשתו השלישית והרוסייה. גולת הכותרת המרגשת היתה שקופיקו יהיה שם, והגענו שעה לפני הזמן אחרי שהוא התקשר לזרז אותנו... איך שיצאנו מהמעלית הוא קפץ עלי בחיבוק עז, והעריף עלי נשיקות וחיבוקים לאורך כל השעות שהיינו שם. גם אני חיבקתי ונישקתי אותו, ואמרתי לו כמה אני אוהב אותו ומתגעגע אליו. הוא ממש התלהב מהמינייטורות שקניתי לו, וגם מהמתנה של תהום, מאובן של דינוזאור שנמצא בתוך לבנת חול מלאכותי שכזה, וצריך לחפור עם איזמל ומברשת ולמצוא את השרידים ואז להדביק אותם. הוא הביא לי במתנה בובה קטנה של הומר סימפסון, עם כובע של טבח וכולו קצת מפוייח, בצירוף ברכה כתובה ביד ומכל הלב.

האווירה היתה נינוחה, ברקע היה רוק ודארק אייטיז, וקופיקו ואני הרגשנו הכי טבעי בעולם. אני זוכר שאמרתי לו בחיוך : "התגעגעתי להגיד לך להיות בשקט" כשהוא דפק על איזו כוס זכוכית עם המזלג. כשבאנו ללכת, חמש שעות אחרי שהגענו, הוא חיבק אותי ולא הרפה ובכה, עם דמעות. חיבקתי אותו חזק, הבטחתי לו שיהיה יותר טוב בקרוב, ואמרתי לו שיחייך הרבה, ושיעשה דברים כיפים. ושאני אוהב אותו הכי הכי בעולם, ושאוהב אותו תמיד. וששומדבר בעולם לא יהרוס את הקשר החזק והעמוק והאוהב שלנו.

כשחזרנו הביתה זיינתי את תהום שהייתה עייפה מדי בשביל להתנגד (; ובלילה אנחנו הולכים לבצע כמה בדיקות שגרתיות בגנון (ואולי גם כמה בלתי שגרתיות...)

חג שמח }{