מתחת לפרווה

אז קודם כל תודה רבה לכל המגיבות(ים) לפוסט הקודם, זה היה מאוד מחמם לב ומאיר עיניים לחזור הביתה ולראות את כל התגובות.... מרגש לדעת שלכל כך הרבה אנשים איכפת.

יצאתי מהבית לפני הצהריים, חמוש בלפטופ האנלוגי שלי - מחברת 1/2 של קוהינור, עם חזית כתומה. חרדות נרשמו בעת העליה לרכבת, האם אני על הנכונה? ומה כיוון הנסיעה? איכשהו אני תמיד מוצא את עצמי עם הגב... הקול הרובוטי של הדומית הקשוחה שמכריזה על בואן וצאתן של הרכבות היכה וחילחל בעור התוף שלי.... היא לא מאבדת את הcool שלה אפילו לשניה. הבחור שבתוך הרכבת מאידך נשמע משועשע במקצת מכל הסיפור, וניכר עליו שהוא משתדל להישמע נחמד, וכשהוא אומר "אוניברסיטה-מרכז הירידים" אפשר ממש לזהות התלהבות בקולו הערב. (שגובר ומרצין לפתע כשהוא מזהיר את הנוסעים לפני כל עצירה)

יצאנו לדרך, אך עד מהרה נעצרנו בתחנת סבידור, וקול גברי הרבה פחות דבשי ורדיופוני בישר שהרכבת תצא עוד מספר דקות. (שזה למעשה אומר שהיא *תתעכב* מספר דקות, רק בניסוח מקייוואליסטי משו) היתה לי הרגשה שכל האופרציה העתידנית הזו עם הכרוזים הדיגיטאליים ואווירת השדה תעופה הבין גאלאקטי תיתקע בסוף כמו כל דבר בישראל, בגלל הג'ינג'י עם המפתח. בינתיים רכבות אחרות חלפו על פנינו בבוז מופגן, התחיל להיות לי פיפי אבל לא רציתי לסכן את המקום שתפסתי בינתיים, עם כיוון הנסיעה, והלחץ על השלפוחית נתן את אותותיו התכופים כמו צלצולי ה"טו-דו" הרועמים שחזרו ונשנו מבלי שתשמע אחריהם הודעה.

בסוף המשכנו בדרכנו, ועד מהרה חלפנו על פני התחנות בשרון, בית יהושוע, נתניה, ולבסוף ירדתי במערב חדרה, מוקף תמהונים מסוגים שונים. יער אקליפטוסים עבות קידם את פני, ולצידו שביל ארוך שמוביל אל מה שאמור להיות העיר. הצטיידתי מראש בהוראות שכתבתי לי על פתק ורוד אחרי עיון מעמיק במפה, ושמתי פעמי למרכז העיר, מרחק של שלושה ק"מ וחצי. בדרך סיפקתי את תאוותי למזללות בערי ספר עם שווארמה בלאפה בכיכר, והבטתי סביב בסקרנות. יש גם משו נחמד בלהגיע בגילי ובמעמדי (פחח) לעיר זרה לי לחלוטין. זה קצת כמו חוצלארץ.

בינתיים התקדמתי לתוך העיר. חדרה נראית כמו שילוב בין כל ערי השדה האחרות, שלווה ומעט עוינת, ואני זוכר שנזכרתי בסרט "בחזרה לעתיד". זה הרגיש קצת כאילו חזרתי שני עשורים אחורה.
מצאתי נחמה בכל מיני סימנים, כמו שהבניין היה במס' 67 (שנה מונומנטלית במוסיקה הפופולארית) או שבחזית הבניין ניצב מכון מור (שמה האמיתי של תהום). הקדמתי במעט והושבתי להמתין.

הפגישה היתה מרובעת, עם שתי פקידות הסעד החדשות, פלוס ע. סוציאלית. הן היו נחמדות בסך הכל, ולשמחתי באמת רצו לדבר ולא רק להנחית החלטות שנתקבלו כבר לפניה. הרגשתי שאני מצליח לבטא את עצמי ואת הטיעונים שלי... לפעמים במצבים כאלו נזכרים במילים המתאימות רק בדרך הביתה... ישבנו כשעה, ודיברנו על הנושאים שעל הפרק. אני זוכר שאמרתי : "אתן מתעניינות במיניות שלי הרבה הרבה יותר מקופיקו". לבסוף הן התייחדו למספר דקות ואז הציעו מתווה הדרגתי שיתחיל במרכז קשר (בפיקוח) ויתפתח משם בהתאם לפידבקים שיתקבלו. אני מניח שאני צריך להיות מרוצה, הרגשתי שיש בהן פתיחות ושבאמת מה שמעסיק אותן זה טובתו של קופיקו, מצד שני ככה גם חשבתי ברחובות וכולנו זוכרים איך זה נגמר.

הפגישה הסתיימה, התקשרתי לקופיקו מטלפון ציבורי, הוא ממש התחנן שאבוא לבקר אותו, אבל הוא היה לבד בבית ולא רציתי להסתכן במה שעשוי להיחשב עבירה. קניתי בירה לדרך, והתחלתי את הדרך הארוכה חזרה לתחנה אשר בין האקליפטוסים. היה נחמד לחזור להמולה ולצבעוניות הדרום תל אביבית המוכרת. רגלי כאבו מ11 ק"מ של הליכה ו6 ק"מ של דיווש שעשיתי במהלך היום, הראש כבד והלב לאה, אבל שמחתי שדברים החלו לזוז, וידעתי שאת הדרך הזו, אני אעשה שוב בקרוב ועוד הרבה פעמים. (ובפעם הבאה אני אנסה את השווארמה השניה)