קמתי בשש שעון חורף בשביל להספיק את כל הדברים הקטנים אך חשובים שדחיתי מאתמול.
בצהריים אני נוסע לחדרה, לראשונה בחיי, לפגישה עם פקידת הסעד החדשה. אני רק יכול לתאר לעצמי איזה דימוי היא הספיקה לגבש עלי... שמי הולך לפני, אפילו בחדרה. מקווה שהשיחה תיסוב בעיקר על טובת הילד, ולא על נטיותי המיניות.
כבר הספקתי למלא אוויר בגלגלים, לדווש למרכז ובחזרה, ולהקליט גיטרות למחרוזת חסידית. כל הדרך ניסיתי לדבר עם אלוהים, אבל היא היתה עסוקה. אלו באמת ימים עמוסים בשבילה, עם כל הסליחות, וזה. ניסיתי להגיד לה, שאני משתדל, שתעזור לי ותתן לי כוח לעשות את ההחלטות הנכונות בזמן אמת, שתסלח לי על ההזנחות הקטנות, על כל אותם רגעים שאני לא במקסימום שלי, כשמתוך עייפות אני דוחה, או מפספס, או לא ממצה. שתשמור עלי, שלא אפול. אבל היא כאמור עסוקה הבוקר, ואני און מיי אוון.
שיהיה לי בהצלחה.
לפני 17 שנים. 16 בספטמבר 2007 בשעה 8:10
