הנסיעה ברכבת היתה מוכרת יותר היום....בהיתי בצבעי השקיעה והשתדלתי שלא לשמוע את בליל הרעשים בקרון העמוס. צלצולי סלולארי, שיחות עקרות, ובני ובנות תשחורת קולניים. כשירדתי בחדרה אור היום כבר כמעט גווע, והלכתי לאורך יער האקליפטוסים למרכז הקשר, מרחק לא גדול משם.
הבניין עצמו חדש ומטופח והעובדת הסוציאלית שאחראית שם קיבלה את פני. היא הראתה לי את החדר בו נהיה, ואת המראה החד צדדית שהיא תשב מאחוריה בחושך ותפקח עלינו. לאחר מכן היא החתימה אותי על הסכם, שאני מתחייב להתנהג יפה ולא להתלחש עם הילד. (זה אשכרה כתוב שם כסעיף, לא להתלחש) והראתה לי את שאר החדרים במרכז. כשדיברנו היא אמרה שלפעמים הילדים נצמדים לאמהות ולא רוצים לשהות עם האב. חייכתי בעצב, והבהרתי לה שהקשר בינינו הוא חם, אוהב ועמוק, שעד לפני 50 יום הייתי רואה אותו 5 ימים בשבוע, ושלא צפוייה בעיה כזו. היא שאלה למה אני כאן, והסברתי לה שעקב מעבר הדירה של האם היא האשימה אותי שאני חושף את הילד לתכנים מיניים לא ראויים. היא שאלה : "אז זה לא נכון? מבחינתך מדובר בהשמצות? " והשבתי שבוודאי.
גרושתי הגיעה עם קופיקו באיחור כמובן, של רבע שעה, מה שגרם לביקור להתקצר ברבע. קופיקו רץ אלי וקפץ עלי לחיבוק, והתיישבנו לשחק. הוא תהה איפה העובדת הסוציאלית שאמורה להשגיח עלינו ואמרתי לו שהיא תבוא מדי פעם. לא ידעתי אם מותר לי לגלות לו על המראה.
ראיתי עליו שהוא לחוץ מהמעמד המוזר... שיחקנו ב'ארצות תבל' (משחק זיכרון שקניתי לו לפני שלוש שנים בשביל לעודד אותו לקרוא את שמות הארצות וערי הבירה, ושהוא תמיד מנצח בו) , ואז הקראתי לו פרק בספר והוא ביקש שנעבור לשבת על הפוף הגדול ששכב בפינה, כנראה כדי לדמות את זה יותר לסיטואציה המוכרת לו, בה אנחנו שוכבים שנינו במיטה ואני מקריא לו לפני השינה. הבחנתי בכמה דברים בהתנהגות שלו, שיש בו זעם כבוש, וסערה פנימית חזקה. אחרי זה הוא ביקש לאכול, וביקשתי רשות לעבור למטבח. הוא טרף את הלבבות והאורז שהבאתי לו ומלמל בהנאה "אחח, אוכל של הבית" . בעוד הוא אוכל הוא הציץ לעבר המסדרון בחשדנות ואז זיהה באובזרבנטיות את המראה החד צדדית דרך הדלת הפתוחה של החדר החשוך והבין לבד, ואז באה המשגיחה ואמרה שגרושתי חזרה ושזמננו תם. הזמן עבר כל כך מהר.
הוא שאל אותה אם היא הביאה את קופסאות הפלסטיק של האוכל ששלחתי לו בשתי הפעמים הקודמות, והיא השיבה בשלילה. הוא התבונן בה בכעס מופגן. נפרדנו בחיבוק ובנשיקות, והיא לקחה אותו בחיפזון. כשבאתי ללכת גם אני המשגיחה אמרה לי ששכחתי משו, והתברר שזו הקופסא עם מה שנשאר מהאוכל. יצאתי בשביל להביא לו את זה, אבל כבר בכניסה נתקלתי בו... הוא נזכר, וחזר לקחת את זה בעצמו. התחבקנו והתנשקנו שוב, והוא הלך וחזר שוב בשביל לחבק אותי, לקול גערותיה של אמו. עודדתי אותו ללכת איתה, ונופפנו זה לזה לשלום משני עברי הכביש.
חושך רחב ידיים הקיף אותי בדרך חזרה לתחנה הבודדה. עוד רבע שעה של המתנה לרכבת, נסיעה לילית מעט שקטה יותר, ירידה בתל אביב הגנה. הליכה על לוינסקי, חזרה לשכונה, ולרחוב המרוצף והיחודי שבו אני חי. ארבע שעות בדרכים, בשביל להיות עם קופיקו 45 דקות.
לפני 17 שנים. 20 בספטמבר 2007 בשעה 19:10
