לפני 21 שנים. יום שני, 18 ביולי 2005 בשעה 6:47
ועדיין, מדי בוקר, זה כבר לא מפתיע...אותה תחושה כבדה, עייפות...הייתי ממשיך לישון לו יכולתי...כל בוקר מצטבר עוד משו שהייתי צריך לעשות כבר מזמן. כל בוקר אני מתעורר אפוף ומוצף. כל בוקר אני מתעורר לבד ואין אף שיגיד בוקר טוב. והבוקר הוא לא טוב.
כל בוקר אני שותה קפה שלא מעיר אותי. כל בוקר אני מרגיש את השרירים שלי נטולי חשק לזוז. העיניים רוצות להעצם חזרה. המוח לא רוצה לחשוב. הנשימה מלוכלכת דביקה וחנוקה...הקול רפה עצוב ומיוסר...רק הלב בהיפר. עירני ונוכח...שולח את אותות המצוקה שלו ללא הפסקה, כמו האור הקטן בטלפון רב קווי במשרד ממשלתי.
כל בוקר התאריך מפתיע אותי מחדש. כבר מאוחר. הזמן אוזל. למעשה, הזמן כבר אזל.
כל בוקר אני רוצה שכבר יגיע לילה ואלך לישון.